מה קרה לנו? להיכן נעלמה אחת מהרגליים העיקריות של תפיסת הביטחון? האם ההרתעה הישראלית נפגעה? כיצד יתכן שבמשך למעלה משבוע יושבים להם אזרחי מדינת ישראל בציפייה ל"תגובה איראנית", ולא רק זאת אלא שהדיבורים הרבים על זה בעצם "מנרמלים" את התגובה האיראנית ומעניקים לה לגיטימציה? איך הגענו למצב שעכשיו גם איראן, נוסף על חמאס וחזבאללה מנהלים את שגרת חיינו?
רק ביממה האחרונה דיווחים בתקשורת האמריקנית – לפי NBC איראן תתקוף ותשמיד, לפי CNN איראן תגיב ועוד שלל מקורות "וושינגטון פוסט" בידיעת שקר כלשהו, ו-ניו יורק טיימס עם עוד אמירה ועוד ציטוט מפיו של בכיר איראני כלשהו האומר "תחזיקו אותי חזק".
יתכן, ולמעשה כמעט בטוח, שמאחורי הקלעים נעשות פעילויות כאלו או אחרות ומועברים מסרים, אולם כמתבונן מהצד, זה נראה כאילו ישראל מקבלת על עצמה שתקיפה איראנית בוא תבוא, והיא אף תתקבל בהבנה. נראה כאילו ישראל רק מקווה שהתקיפה לא תסב נזק וכך היא לא תיאלץ להגיב כלפי איראן, בדיוק כמו שהיה קורה בסבבי ירי הרקטות מצד חמאס.
אז זהו – שלא כך הוא המצב. תקיפה איראנית על ישראל (ישירה או עקיפה) איננה גזירת גורל, בוודאי שלא מתקפה איראנית ישירה שאיראן נמנעה עד כה במשך שנים רבות מלנקוט כזו, ויש דרכים רבות להתמודד עימה ולסכלה עוד בטרם אירעה. בדיקה קצרה של האינטרסים האיראניים במרחב תמחיש לכולם כי האינטרסים האיראניים העליונים בעת הזו הם המשך הפריצה לכיוון פצצה גרעינית ולצד זאת שימור המשטר הקיים באיראן.
במחצית השנה האחרונה בחסות תשומת הלב העולמית והישראלית שנתונה לרצועת עזה, התקדמה איראן משמעותית בפרויקט הגרעין הצבאי שלה וקיצרה משמעותית את הזמנים לפצצה. הדבר עולה מעת לעת בדיווחים של מנכ"ל סבא"א מהם האחרון לפני כחודש. לאחר מאמץ כה משמעותי ומוצלח מבחינתה אין זה אינטרס איראני למקד את תשומת הלב העולמית והישראלית באיראן, תשומת לב שמגלמת בתוכה סיכונים לפרויקט הגרעין.
בנוסף, תקיפה איראנית כלפי ישראל, לבטח משטחה עלולה לזעזע את המשטר (בין אם ע"י ישראל ובין אם ע"י ארה"ב) ולהתסיס חלקים רחבים באוכלוסיה שכבר מתנגדים למשטר, וזאת בעת שבה מתכונן המנהיג האיראני להוריש את ההנהגה בשקט ובביטחה לאחד ממקורביו או אף לבנו.
במקביל, מאז תחילת "חרבות ברזל" קיבלה ישראל המחשות כי, עתה לאחר שחמאס נפגע, איראן מאוד מעוניינת לשמור על שליחיה העיקריים הנותרים הפרוסים בגבולות ישראל, ככל הנראה לקראת פריצתה בנושא הגרעין - חזבאללה וכוחות משה"מ בסוריה. זו כנראה אחת הסיבות המרכזיות ששירטטה לחזבאללה "תקרת זכוכית" תוך שהארגון מקפיד על מערכה מוגבלת בגבול הצפוני על אף האבידות שספג ועוד יספוג, והיא שומרת במקביל על צינור החמצן לאירגון בדמות כוחות משה"מ בסוריה ובלבנון. גם אם איראן אינה שבעת רצון מסיכול בכירי המערך הזה, הרי שהמערך עודנו קיים ופעיל.
אחת הרגליים המרכזיות בתפיסת הביטחון הישראלית היא הרתעה נגד שלל איומים מגוונים ושונים. עלינו לממשה - תקיפה איראנית ישירה נגד ישראל או תקיפה עקיפה בעוצמה משמעותית הן תקדים שלילי, שאסור שייווצר. בכל מחיר. יש לנו הרבה מאוד מה לומר ולעשות במקום לנקוט בעמדת המתנה ולקבל זאת כגזירת גורל.
המסרים הישראליים צריכים להיות תקיפים, ומהם על איראן ועל ארה"ב ומדינות אירופה להבין כי מעבר להגנה האפקטיבית שתפגוש כל פעולה איראנית ותטיל ספק בתוחלתה, ישראל רואה בתקיפה איראנית הזדמנות לסידור המרחב מחדש, ובכלל זאת הוצאת כלל כוחות משה"מ מסוריה (לא רק בכירים יהיו המטרה) ותגובה משמעותית שתתמקד דווקא במרכיב החלש - במדינה המארחת את השליח העיקרי חזבאללה – לבנון. זה צריך להיראות ולהישמע ולהדהד חזק גם בארה"ב וגם במדינות אירופה ובמקומות נוספים, זאת במקום להעביר מסרים בחדרי חדרים בדרך שבה זה נעשה בעיתות שיגרה.
נראה לפיכך שכדאי להמחיש לאלתר ובאופן אקטיבי את מרכיב ההרתעה הישראלית, ולהציג לאיראן במלל ובמעש את המחיר שתשלם באינטרסים המרכזיים שלה, אם תחליט לקום ולעשות מעשה נגד ישראל. אבל כמובן - גם להתכוון לכך, ולפרוע את הצ'ק, אם אכן תחליט איראן לפעול.
סא"ל במיל' עמית יגור בכיר לשעבר באגף התכנון בצה"ל ובמודיעין זרוע הים, ובני סבטי חוקר איראן במכון למחקרי בטחון לאומי INSS, ממקימי דו"צ בפרסית.