בזמנו יהודים קראו לאמריקה “די גאלדענע מדינה” - מדינת הזהב. לא עוד. הזוהר דהה בינתיים. החודש התפרסם בירחון האמריקאי “אטלנטיק” מאמר מכה גלים של פרנקלין פויר שנושאו “סיום תור הזהב של יהודי אמריקה” ושמסביר ש”האנטישמיות מימין ומשמאל מאיימת לשים קץ לתקופה חסרת התקדים של ביטחון אישי ושגשוג של היהודים האמריקאים וכן לאורח החיים הליברלי שהוקם בעזרתם”. המאמר עומד על הקשר המוטה שבין ה־7 באוקטובר והמלחמה בעזה ובין הגל הגואה של אנטישמיות כתסמין למה שקורה היום באמריקה.
הנקמה בדרך: אלה הטילים האיראניים שיכולים להגיע לישראל
המשטרה לקראת טלטלה? כך ישפיע מינוי אבשלום פלד למפכ"ל על הארגון
לפני כ־25 שנים נכחתי במקרה באירוע של הקהילה היהודית של וושינגטון רבתי, אחת הגדולות בארצות הברית, ושמעתי את לארי סאמרס, שר האוצר היהודי בממשל קלינטון, אומר: “הגענו למעמד חסר תקדים בכל התחומים, אך כל זה התחיל עם הקמת מדינת ישראל; אם חס וחלילה יקרה משהו לישראל, נחזור בדיוק למקום שהיינו בו קודם”.
הזיקה ההדדית הזאת בין גורל מדינת ישראל לגורל יהודי אמריקה אכן נמצאת עכשיו במבחן קריטי ורוב היהודים מבינים זאת, להוציא דמויות כמו העיתונאי והמרצה השמאלי פיטר ביינרט, שבמאמר ב”ניו יורק טיימס” הפך את היוצרות בין סיבה לתוצאה לגבי מלחמת עזה והטבח של חמאס לגל האנטישמיות ששוטף את אמריקה, בנוסח ביקורתי שמזכיר את האמירות ”אם יש אנטישמיות, הרי שהיהודים הביאו זאת על עצמם”. ביינרט ושכמותו אינם מבינים או שאינם מודים ששונאי ישראל אינם מבדילים בין ממשלה ישראלית כזאת או אחרת, מימין או משמאל, ומטרתם היא חיסול עצם קיומה של מדינת ישראל “מהנהר ועד הים”. מי שכן הבין זאת הוא פויר במאמרו ב”אטלנטיק”, ועוד לפניו ההיסטוריון הבריטי־יהודי סיימון שאמה שכתב ב־2016 ש”לשמאל יש בעיה עם היהודים”, וכבר לפני למעלה מ־150 שנה ראה הסוציאליסט היהודי־גרמני משה הס איך חבריו הסוציאליסטים מתייחסים בבוז ליהודים וקבע שעתיד העם היהודי יובטח רק במדינה ריבונית משלו במולדתו ההיסטורית.
בעניין האנטישמיות והאנטי־ציונות, שהן היינו הך, קיימת זהות בין הימין הקיצוני לשמאל הקיצוני ושניהם משתמשים לעתים באותן סיסמאות וקריאות דמגוגיות. מימין, זה חלק מהמחנה הפוליטי שתומך בדונלד טראמפ, ומשמאל זה פופוליזם שמציג בהונאה את הציונות ואת מדינת ישראל כגרסה נוספת של הקולוניאליזם ושל רדיפת השחורים באמריקה. האנטישמיות והאנטי־ישראליות של השמאל הן היום המסוכנות יותר מאחר שהן חלק מהמאבק בחברה האמריקאית שמוצא לעתים פורקן דמגוגי בשנאת יהודים וישראל, אך גם בשל אופיין הממוסד בקרב המפלגה הדמוקרטית בקונגרס, מאישים כמו הסנאטור הדמוקרט כריס ואן הולן ועד לקבוצת חברי בית הנבחרים ה”פרוגרסיביים” והאנטי־ישראלים ובחלקם האנטישמים שהממשל תלוי בקולותיהם, ושל המצביעים הפרו־פלסטינים בבחירות הקרובות. כלומר הנשיא ביידן מוצא עצמו בהתנגשות בין עמדתו המוסרית והמדינית בתמיכת ישראל ובין שיקולי בחירות קצרי מועד, וכפי שנאמר, מישיגן חשובה כנראה מרפיח.
האנטישמיות והאנטי־ישראליות המלוות לעתים באלימות ואיומים באוניברסיטאות הן לא רק תוצאה של המימון הנדיב ממקורות ערביים, בעיקר קטאר, אלא גם של העוינות הלטנטית בקרב סוג מסוים של אינטלקטואלים בשמאל ובימין, בדומה למה ששרר באוניברסיטאות גרמניות בשנות ה־30. יוצאי ישראל הרבים שחיים בארצות הברית, בין שייקראו “הקהילה הישראלית־אמריקאית” או “יורדים”, שנהנו עד כה מהתהילה הישראלית, עלולים לגלות שהאנטישמיות איננה פוסחת גם עליהם. אומנם אנטישמיות איננה תופעה חדשה לגמרי באמריקה וכפי שמתארת זאת רייצ’ל מדו בספרה “הקדימון”, בשנות ה־30 של המאה הקודמת ארגונים פרו־נאציים התנכלו ליהודים ברבדים שונים של החוויה האמריקאית, וגם האנטישמיות של היום עלולה לסמן מגמה שצריכה להדאיג לא רק את יהודי אמריקה אלא גם את מדינת ישראל. עבור ישראל יהדות אמריקה הייתה והינה משענת חשובה ורב-ערכית, ובשביל יהודי אמריקה הקשר עם ישראל הוא עוגן חשוב להישארותם יהודים.
בזמנו היה באמריקה ארגון בשם “המועצה האמריקאית ליהדות” שניהל מלחמת חורמה נגד הציונות, אך נעלם אחרי הקמת מדינת ישראל. גם היום יש מספר גופים יהודיים אנטי־ציוניים ואנטי־ישראליים (בנוסף לנטורי קרתא) שפועלים נגד ישראל ומשתפים פעולה עם אויביה, ואף שהשפעתם אינה רבה, המספר הרב יחסית של הצעירים שפועלים בהם צריך להעסיק את כולנו.