הראיון הזחוח והלא אמין שהעניק יאיר לפיד במוצ"ש האחרון לבן כספית וירון אברהם ב"פגוש את העיתונות", כשהוא מהלל בהתלהבות אין קץ את המודל הדמוקרטי המופתי לבחירות פנימיות שהציגה יש עתיד לאומה, שיקף את הקושי שמייצר החיזיון הביזארו־דמוקרטי במפלגתו. גם בחלוף שבועיים מתקשים הפרשנים לאפיין את התבשיל המפתיע שהקדיחו חברי מועצת יש עתיד. 48% מהם הצביעו לרם בן ברק נגד מי שצירף אותם למפלגה ומינה אותם למועצה - מייסד המפלגה ומנהיגה, ראש האופוזיציה יאיר לפיד.
בארצות הברית כבר סימנו את התאריך: זה המועד בו איראן תתקוף את ישראל
"נקבל פחות חטופים בחיים": צוות המשא ומתן נגד נתניהו והעסקה המסתמנת
ענן חוסר האמינות שריחף כל הדרך מעל הבחירות הפנימיות ביש עתיד תרם להתפוגגות האירוע, שנמוג בקול דממה דקה, ללא התהודה הראויה לאי־אמון המובע לראש אופוזיציה על ידי חבריו. האמת היא שלא ברור אם מדובר בהפתעה של ממש, או במערכה שנייה של "הצגה", שבאה לעולם כדי להדוף קבלת פנים לעגנית אשר לה זכתה המערכה הראשונה.
אם מדובר, כלשון הגשש החיוור, ב"כאילו בחירות", האם התוצאה הצמודה והבלימה על סף מהפך הן תולדת תכנון מוקפד או התנהלות ספונטנית שנלחשה מפה לאוזן, נוהלה ברשלנות, וכמעט הובילה לפשלה בתוך פארסה? שהרי המרחק מהתהום היה כחוט השערה: לו 15 חברי מועצה נוספים היו נסחפים, איש־איש עם עצמו, לשלשל לקלפי פתק של בן ברק במקום פתק של לפיד, הייתה מתקבלת תוצאה לאו בת תיקון.
אפילו תקדים גד יעקבי־פרס מ־1965 לא היה ישים כאן. שם מדובר היה בבחירות פנימיות ברפ"י של דוד בן־גוריון, שבהן גד יעקבי נבחר למקום השני ברשימה והותיר את אדריכל המפלגה שמעון פרס בשלישי. יעקובי הודיע מיד בג'נטלמניות שהוא מוותר לפרס. ברפ"י זה היה עניין פתיר של מיקום, ביש עתיד מדובר במועמד לראשות הממשלה. התפטרות של בן ברק לטובת לפיד הייתה גוררת מיד שאלה מדוע התמודד מלכתחילה, וכל תשובה הייתה מחזקת את החשד שהבחירות היו, "חלילה וחס", תבשיל כושל להונאת הציבור.
המסר של בן ברק בחוגי הבית שקיים היה פשוט ויעיל: עזרו לי לקבל תוצאה מכובדת. הדבר גם עולה בקנה אחד עם טובת יש עתיד. למען הדימוי הדמוקרטי רצוי שלפיד יקבל אחוז נמוך מפוטין. הבעיה עם טיעון קליט שכזה, שכשמוכרים אותו ל־700 חברי מועצה שכל אחד מהם נכנס לקלפי לבד ואינו יודע מה באמת הצביעו חבריו, היא שאין לך ביטחון שקולך יתרום לתוצאה שאליה אתה חותר.
שהרי בספירת הקולות סופרים פתקים – לא שוקלים מניעי הצבעה. כך שמאות שמצביעים למען הפסד מכובד עלולים לגלות שקולם גרם לנזק בלתי הפיך. אהרן ברק הסביר את חוסר הרלוונטיות של כוונת המחוקק בפרשנות חוקים: "תפקיד השופט הוא לבצע אנליזה של חוקים ולא פסיכואנליזה של מחוקקים", אמר. גם לסופרי קולות אין כלים לפסיכואנליזה של הבוחרים, וממילא אין להם סמכות לתת משקל לכוונתם בתוצאה.
אבל לא הרי שופטים וסופרי קולות כהרי פרשנים ועיתונאים. עבורם פסיכואנליזה של בוחרים היא דווקא החלק החביב במקצוע. זו הסיבה לאמביוולנטיות שבה צריך לקבל את הודעתו הדרמטית של עמית סגל, שהגדיר את תוצאות הבחירות ביש עתיד ככישלון הפוליטי הגדול שלו ב־15 שנים.
ספק אם הדברים נאמרו בכוונה גמורה. שהרי עובדתית, הכישלון בחיזוי התוצאה אינו שנוי במחלוקת, אבל משום מה נראית לי ההודאה המוגזמת של סגל, איש האנדרסטייטמנט, כחצי דחקה, שלה שותף לפיד עצמו כשהוא מתגאה ב"מופת הדמוקרטי". שהרי לו התוצאה הייתה נתפסת כאמיתית, היא הייתה מתקבלת כמפלה מבישה של ראש האופוזיציה בתוך מפלגתו, המחייבת חשבון נפש ואולי גם הסקת מסקנות.
תקדים אריק שרון
בגלל תחושת הביום, שליוותה את ההתמודדות מלכתחילה, עשו הכתבים לעצמם חיים קלים והפריחו תחזיות היישר מהשרוול. איש לא טרח לדבר עם חברי מועצת יש עתיד כדי לברר הלכי רוח, שלא לדבר על עריכת סקר. זהו מחדל שלא ניתן לתיקון. שהרי ניסיונות לדובב היום, בדיעבד, את חברי המועצה יניבו התייחסויות מהונדסות של מי שכבר נחשפו לתוצאה ומביאים אותה בחשבון.
למחרת הבחירות היו דיבורים על הפתעה ואפילו דרמה, אבל התוצאה הבלתי צפויה לא מוצבה בפרופיל גבוה, בין אם כהצבעת אי־אמון בלפיד ובין אם, אפילו, כסיפורו הדרמטי של יוצא קהילת המודיעין, שהפך את מה שנועד להיות תרגיל מבוים להדגמת מראית עין של בחירות דמוקרטיות – לפלטפורמה לניסיון, שכמעט הצליח, לגניבת מפלגה ללא תופים וללא מחולות.
לצורך העמדת הכיסוי התקשורתי לאירועי יש עתיד בפרופורציה הנכונה, צריך לדמיין איזה כיסוי היה ניתן לפריימריז לראשות הליכוד לו יואב קיש, למשל, היה מתמודד מול בנימין נתניהו על ראשות הליכוד ומקבל יותר מ־48%.
הבחירות בין לפיד לבן ברק מעלות באוב דרמה עם מרכיבים דומים בליכוד בתחילת אפריל 1984, בבחירות הפנימיות לקראת הבחירות לכנסת ה־11. גם שם כמעט התקבלה תוצאה שרוב המצביעים בעדה לא רצו בה.
הייתה זו מערכה פנימית לראשות הליכוד, שהחלה באקט ג'נטלמני יוצא דופן של דוד לוי, שהחליט כי היות שחלפה רק חצי שנה מאז הפסיד בדוחק ליצחק שמיר בבחירות לראשות המפלגה בסמוך לפרישת מנחם בגין, אין הצדקה ציבורית להתמודדות נוספת מול ראש ממשלה מכהן שזה עתה נבחר.
בעקבות הוויתור של לוי, נכנס לחלל שנוצר אריאל שרון, שהיה בשיא חולשתו הציבורית, לאחר שאולץ להתפטר מתיק הביטחון בעקבות מסקנות ועדת כַּהַן לחקר אירועי סברה ושתילה. מועמדותו נתפסה אז כקוריוז ולא כמועמדות של ממש, והכיסוי התקשורתי היה בהתאם. צעירי שמיר שפכו שמן למדורה כשבישרו לתקשורת ששרון יזכה בפחות מ־10%.
אלא שבליל הבחירות התפתחה דרמה. פעילי לוי מרכזיים היו מתוסכלים מפרישתו של לוי - רבים האמינו כי הפעם היה מנצח את שמיר - והם החליטו לתמוך בשרון כהצבעת מחאה. הם, כמו אחרים ממצביעי שרון, לא רצו להעמידו בראש הרשימה באותה עת, אבל הם בהחלט רצו שהאחוז שיקבל יהיה מכובד יותר מ־10% שניבאו לו צעירי שמיר בשחצנות מקוממת. בנוסף, התחוללה ביום הבחירות פרשת האוטובוס בקו 300 שנחטף בידי מחבלים, שהוסיפה לשרון קולות לא מעטים.
התוצאות היו מפתיעות. שרון קיבל 40%. כמעט כמו דוד לוי חצי שנה לפניו. אבל היה הבדל משמעותי בין שתי התוצאות הדומות לכאורה: כל אחד ואחד ממצביעי לוי באוקטובר 1983 רצה בכל מאודו שלוי יגבר על שמיר ויעמוד בראש הליכוד. רבים מהם הצביעו לשרון בבחירות השניות, אבל הם ורבים אחרים ממצביעיו של שרון רצו לעודד אותו – לא להעמידו בראש.
זהו בדיוק המבחן הפשוט והיעיל לפענוח כוונת המשורר בבחירות ביש עתיד: לשאול את המזדהים כמצביעי בן ברק אם היו מצביעים לו, גם לו חשבו שקולם הוא הקול המכריע מי יעמוד בראש יש עתיד.
כך או כך, מי שרצה רמז מה חושב יאיר לפיד על בן ברק, קיבל אותו כשנשאל בסוף הראיון במוצ"ש אם לדעתו בן ברק צריך להיות ממוקם במקום השני ברשימה. הוא השיב: תהיה ועדת מינויים, בואו נשאיר את זה לה... מעניין איזו פרשנות נותן לאמירה הזו גדול פרשני ערוץ הספורט עפר שלח.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]