דמוקרטיה מושתתת על הבחנת יסוד בין טובת השלטון לטובת המדינה. האינטרס של הממשלה הוא להמשיך לשלוט ולהיות חסינה מביקורת. אולם ההליך הדמוקרטי מתיר לקיים הפגנות, להתבטא נגד הממשלה ושריה, ולהצביע נגדם בקלפי. הממשלה, מצדה, נדרשת להימנע מפעולות העשויות לשפר את סיכויה להמשיך להחזיק ברסן השלטון, אם פעולות אלה מזיקות למדינה (למשל, הגדלת הגירעון וחלוקת כספים לא אחראית לפני הבחירות, מעשה העלול לגרום לאינפלציה ולהידרדרות הכלכלה).
חשוב להדגיש שהדרישה להבחין בין הממשלה לבין המדינה נדרשת לא רק מהשלטון, אלא גם מהאופוזיציה. זכותה של האופוזיציה להיאבק בממשלה ולעשות כל צעד חוקי כדי להביא להפלתה. אולם עליה להימנע מצעדים הפוגעים במדינה, בתקווה שהפגיעה במדינה תערער את הממשלה - שאותה היא חפצה להפיל.
על רקע דברים אלה, אתייחס למספר אירועים מרכזיים שהתרחשו בתקופת הממשלה הנוכחית. היא החלה את ימיה עם מספר מופרז של שרים ומשרדי ממשלה, מהלך שהוא בבירור לטובת השלטון ומנוגד לאינטרס של המדינה. ההמשך היה בהעברת תקציבי ענק סקטוריאליים למגזר החרדי (בלי לדרוש לימודי ליבה) ולמתנחלים, מהלכים שמשמעותם העדפת הסקטורים האוחזים בשלטון על פני האינטרס של המדינה. שלב נוסף היה כרוך בתוכנית מרחיקת לכת לרפורמה במערכת המשפט, שנועדה לחזק את המשילות, ולצמצם את סמכויות היתר שמערכת זו לקחה לעצמה.
חציית קו
בינתיים גוברות התהיות הנוגעות למשפט זה, שלא ניתן להבין מדוע נמשך שנים כה רבות. מתברר גם שעבירת השוחד שיוחסה לנתניהו קרסה, ונותרו רק האשמות בעבירה הבעייתית של הפרת אמונים. וככל ששומעים על מהלך הדיונים, גוברות התהיות על דרך החקירה ועל הבסיס לאשמות אלה. פרשה זו מעלה מטבע הדברים שאלות הנוגעות לביקורת על מערכת התביעה, להפרדת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה ולהענקת חסינות לראש הממשלה לתקופת כהונתו.
נגד הרפורמה התנהלה תעמולה אדירה ששכנעה קהלים רבים שכל שינוי במערכת המשפט הוא הרס הדמוקרטיה, ופרץ גל מחאות נגד הממשלה שנמשך חודשים ארוכים. עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שבין המוחים נמצאו אישים שלא הסתפקו בכך, וקראו להוציא כספים מהמדינה ולעצור את ההשקעות בישראל. לכך הצטרפו קריאות להפסיק להתנדב לשירות מילואים, שאליהן הצטרפו טייסים ולוחמים ביחידות מובחרות. וכך אירע שבמהלך שנת 2023 הפך המאבק נגד הממשלה למאבק נגד המדינה.
היו לכך כמה תוצאות. קהלים רחבים שתמכו במחאות הסתייגו מחציית הקו המפריד בין מאבק בממשלה למאבק במדינה. הדבר בא לביטוי בבחירות לרשויות המקומיות, שהתקיימו לאחר 7 באוקטובר, שבהן הליכוד נפגעה, אך תנועות המחאה לא זכו להצלחה המקווה. תוצאה אחרת השתקפה בכך שהממשלה, האחראית לאסון הנורא שאירע בשבת השחורה, ביקשה לגלגל את האחריות למארגני המחאות. הטיעון השגוי, שאיננו גורע מאחריותו של ראש הממשלה, הצליח לשכנע לפחות חלק מתומכיו.
האחראי המרכזי לאסון שאירע הוא ראש הממשלה נתניהו, שהמציא את הרעיון ששלטון חמאס טוב לישראל ויש לתמוך בו ולשלם לו דמי חסות. הדילמה המרכזית שניצבה בפניו במוצאי השבת השחורה של 7 באוקטובר הייתה הבחירה בין טובתו האישית, כלומר דבקותו בשלטון, לבין טובת המדינה. האינטרס של המדינה חייב אותו להכיר באחריותו, להתפטר מתפקידו ולהעביר את המושכות למנהיג אחר. באופן לא מפתיע, נתניהו העדיף את האינטרס האישי שלו ובחר להישאר בשלטון.
שרשרת של טעויות
הדרג הלוחם של צה"ל מגלה יכולת לחימה וגבורה המעוררות השתאות, ונוחל הצלחות טקטיות מרשימות. אולם ראש הממשלה מנהל את אסטרטגיית המלחמה בצורה האפשרית הגרועה ביותר. העובדה שבעזה הצפופה יש למעלה מ־2 מיליון אזרחים לא הייתה בגדר סוד. כיצד יש לנהוג בהם, ומי ינהל את חייהם בזמן שהלחימה תתנהל בקרבם? שום תשובה סבירה לא הוכנה לבעיה צפויה זו.
הרעיון שניתן לפלוש לרצועה, להתעלם מהתושבים, להשאירם בשליטת חמאס או לאפשר היווצרות אנרכיה היה מופרך לחלוטין. במציאות הפכו תושבי צפון הרצועה לפליטים. רובם נדדו דרומה, אך מאות אלפים נשארו בצפון הרצועה, באזורים שבהם שולטת כנראה אנרכיה, שעה שחמאס מנסה לחזור. כדי להשיג את אחת ממטרות המלחמה – הפלת חמאס, מן ההכרח היה להקים שלטון אזרחי אלטרנטיבי, ובלית ברירה שלטון צבאי זמני ישראלי. אולם דבר לא נעשה.
חמאס ורשת אל־ג'זירה מתארים הרג נרחב של אזרחים, מצוקה ורעב. אפשר להניח שהם מפריזים מאוד, אך המצוקה קיימת, התעמולה נקלטת, ומשקלה גדל ככל שחולף הזמן. בינתיים צומצם במידה דרמטית היקף הכוחות של צה"ל, כשהוא ממשיך להתכתש עם שרידי חמאס באזורים שבידיו. זאת, שעה שהכוח המאורגן של חמאס נותר בעינו באזור רפיח, כשסביבו כמיליון פליטים.
ובינתיים, הולך ומידרדר מצבה הבינלאומי של ישראל. אומנם היא פתחה את המלחמה כשמרבית העולם לצדה, אך רישומי הטבח ב־7 באוקטובר הולכים ומיטשטשים ברחבי העולם. את מקומם תופסים המראות מעזה, שעה שישראל איננה מוכנה להציע פתרון סביר למצב. כך עלה בידי נתניהו לדרדר את מעמדה של ישראל, ולהביאה במישור הבינלאומי לנקודת השפל העמוקה ביותר בתולדותיה.
ישנו עניין נוסף. ברור שלא רק נתניהו כשל. היה גם כשל צבאי נורא, שאחריו הכרחי היה להחליף לפחות חלק מהצמרת הצבאית. הדבר לא נעשה. אם ראש הממשלה נתניהו דבק בכיסאו בטענת סרק שיש להמתין לוועדת חקירה, כיצד ניתן לנהוג אחרת באישים שמתחתיו?
אבל הכל מתחיל מראש הממשלה. סמכויות פורמליות לא חסרות לו. וסמכותו המוסרית, כמי שהעדיף את שרידותו האישית על פני טובת המדינה – נמוגה לחלוטין.
התרעות פיקוד העורף