מפרסומים שונים עולה כי כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו וראשי הסיעות החרדיות הבינו שהם התנגשו בסוגיית גיוס בני הישיבות בקיר המשפטי שהציבו להם היועצת המשפטית לממשלה ושופטי בג"ץ, הם ביקשו לחדש את הדילים הפוליטיים בין הסיעות החרדיות לסיעות הערביות.
"נקבל פחות חטופים בחיים": צוות המשא ומתן נגד נתניהו והעסקה המסתמנת
הדרישה של היועמ"שית בנוגע לתנאי המחבלים בכלא - והתגובה של בן גביר
פורסם כי ח"כ אריה דרעי יגייס ארבעה מהח"כים הערבים לצורך חוק הגיוס החדש, כך שהם לא יתנגדו לחוק, אלא יימנעו, ויסייעו לממשלה להעבירו. בין שמדובר בפרסום נכון ובין שלא – אין ספק כי החרדים והערבים חולקים שאיפה משותפת בעניין הגיוס לצה"ל, והיא המשך המצב הנוכחי הקיים מאז קום המדינה, שבו הערבים והחרדים אינם מתגייסים.
בכל הנוגע לגיוס בני הישיבות, ישנה פסיקה ענפה של בית המשפט העליון שהעלתה על נס את עקרון השוויון, ודרשה מהכנסת לחוקק הסדר ראשוני שבו יובטח עקרון השוויון בנטל. פסיקות בג"ץ, שביטלו את ההסדרים השונים שנקבעו ביחס לאוכלוסייה החרדית, הובילו למשבר חוק הגיוס הנוכחי.
בשנת 2002 תוקן חוק שירות הביטחון וחוקק "חוק טל", שמטרתו הייתה להגביר את השוויון בנטל. הסדר זה בוטל על ידי בג"ץ. וכך גם בשנת 2014, אך גם הסדר זה בוטל בידי בג"ץ. פעם אחר פעם, כאשר מטרות החוק לא מומשו וההתקדמות בקצב גיוס חרדים לצה"ל לא הייתה משמעותית, פסק בג"ץ כי התיקונים אינם חוקתיים, בהיותם מנוגדים לעקרון השוויון.
לעומת זאת, בכל הנוגע להסדרים המשפטיים בנוגע לגיוס בני החברה הערבית, לא גילה בית המשפט פעלתנות דומה, ודומה כי בג"ץ העדיף כל השנים שלא לעסוק בסוגיה זו, שלא הטרידה רבים בחברה הישראלית, משום שאין דרישה ממשית לגיוס ערבים לצה"ל.
תסמכו על בצלאל
אין בסיס משפטי מוצק לפטור הגורף לבני החברה הערבית מגיוס לצה"ל. חוק שירות ביטחון מחייב כל אזרח ערבי להגיע ללשכת הגיוס, ושם צריכה להתקבל ההחלטה לגבי גיוסו. אולם סעיף 13 לחוק מעניק סמכות ל"פוקד" לקרוא למי שכשיר לגיוס לשירות צבאי סדיר. בפועל, צה"ל לא מזמן את הערבים הישראלים בני ה־18 להתייצב בבקו"ם. בפקודות פנימיות של צה"ל נקבע בהקשר ל"גיוס בני מיעוטים" כי "ככלל לא תגויס אוכלוסייה זו לשירות בצה"ל", מלבד "אנשים שיביעו רצונם".
לאחר פסיקות בג"ץ בעניין בני הישיבות בסוף שנות ה־90, הוגשו עתירות בעניין גיוס הערבים, אך כולן נמחקו או נדחו ללא דיון ממשי לגופו של עניין, תוך שהממשלה מתחייבת כי הדבר יוסדר בחקיקה מתאימה. עד היום חקיקה זו לא הוסדרה. לאחרונה ניסה השר דודי אמסלם, בסוג של התרסה מול בג"ץ, להגיש עתירות בנושא גיוס האזרחים הערבים לצה"ל, אך גם בעתירות אלה העדיפו השופטים שלא לדון לגופם של דברים, ודחו את העתירות על הסף מטעמים פרוצדורליים, מכיוון שמר אמסלם לא "מיצה הליכים" מול שר הביטחון וצה"ל.
הפער בין הטיפול המשפטי ביחס לבני הישיבות לבין היעדר הטיפול המשפטי ביחס לאזרחים הערבים - מעורר אי־נחת, בלשון המעטה. הרי עקרון השוויון חל על כל אזרחי המדינה. מובן שישנם קשיים אובייקטיביים ביחס לגיוס האזרחים הערבים, אך ניתן למצוא פתרונות אחרים, כגון שירות לאומי־אזרחי.
בינתיים נראה כי הברית הערבית־חרדית בכנסת תמשיך לשמור על האינטרסים הצרים של מגזרים אלה, אך החברה הישראלית זקוקה לשינוי, וגיוס בני הישיבות והאזרחים הערבים לצה"ל או לשירות לאומי הוא צו השעה, וראוי שבג"ץ ידון אחת ולתמיד גם בחוקיות הפטור הגורף שניתן לבני החברה הערבית. עם זאת, אני סומך על שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שיטרפד את העניין. הוא כבר מנע הקמת ממשלה ב־2021 על יסוד דומה – חוסר רצונו לשלב מפלגה ערבית בקואליציה.