כנגד ארבעה אתגרים דיברה ישראל: למעלה מחצי שנה ללחימה בעזה ובצפון, כולל תקיפה ישירה מאיראן ותגובה מתוחכמת ומדודה המיוחסת לישראל, ישראל ניצבת בפני הכרעות קשות. בפני הדרג המדיני והצבאי עומדים ארבעה אתגרים מרכזיים, שלובים ותלויים זה בזה ובכולם מעורבים גורמים חיצוניים, כשלכל אחד אינטרסים, שברובם אינם מתלכדים עם האינטרסים הישראליים.
לילה סוער בצפון: עשרות רקטות שוגרו לאזור מירון, אין נפגעים | כל העדכונים
הרב הראשי לישראל: "ירו עלינו 13 אלף טילים - ניצלנו בזכות לומדי התורה"
לאחר המתקפה הברברית ב-7/10, התייצב צה"ל במלוא כוחו למילוי הנחיות הקבינט לרסק ולהשמיד את החמאס בעזה, לשלול ממנו את יכולותיו הצבאיות, השלטוניות והארגוניות, להרוג את מנהיגיו ואת כל אלו שהשתתפו בפשע המלחמה הנורא, ישירות או בעקיפין, ולהחזיר בשלום את החטופים.
שני האתגרים הללו: הלחימה בחמאס והחזרת החטופים, הם האתגרים המרכזיים של ישראל - ולמרות שיש כאלו שמנסים לערער על כך, היכולת להצליח בשניהם משולבת באופן הדוק. לאחר הפעילות הצבאית המוצלחת בצפון הרצועה ובמרכזה חייב צה"ל להשלים את המשימה ברפיח, במחנות המרכז ובציר פילדלפי, מעל הקרקע ומתחתיה.
רק לחץ צבאי אמיתי ורציף על החמאס יוכל להוביל לשחרור החטופים, בעסקה או במבצע. אין סיכוי להגיע לעסקה בגישות שננקטו, כולל לא בהצעה המצרית האחרונה וכל התגמשות וויתורים ישראליים מזמינים רק עוד לחץ. לחמאס אין שום אינטרס בעסקה, כל עוד הוא משוכנע שישיג את מטרותיו המלאות גם בלעדיה. לצערנו רבים עוזרים לו להגיע למסקנה הזו, בעיקר בעולם, אך גם בישראל.
בחודשים האחרונים נמנעה ישראל בטעות מכניסה לרפיח, מכמה סיבות. הסיבה המרכזית הייתה הרצון לתת סיכוי לעסקה מול החמאס, שהייתה לה הצדקה לזמן קצר בתחילת הדרך.
העסקה לא הבשילה מחוסר אינטרס חמאסי, שלא מסתיר שמטרתו היא לחזור ל-6/10, כשהוא והנהגתו הישנה, כולל סינוואר ודף, שולטים בעזה, ישראל מחוץ לרצועה ואין שינוי בגבולות, והוא יכול לבנות את כוחו ולהתעצם מחדש. הסיבות המוטעות הנוספות היו הרמדאן, הלחץ האמריקאי והמצרי למנוע פגיעה הומניטרית, והרצון הישראלי להתארגן להמשך הלחימה, כולל בצפון, באופן מיטבי.
בקבינטים התנהלו דיונים נוקבים על האלטרנטיבות ותוכניות הפעולה שהציג צה"ל, עיתוי הכניסה לרפיח ופינוי האוכלוסייה, והפתרון לסגירת הפרצות בגבול עזה-מצרים שסיפקו את עיקר ההתחמשות של החמאס בשנים שלפני ה-7/10, אבל גם מאז.
בימים הקרובים נראה כנראה פניות לאוכלוסייה ברפיח להתפנות לאזורים מוגנים, בהם יהיה סיוע הומניטרי מוגבר. צה"ל חייב להיכנס בהקדם לרפיח ואולי אז, אך זה בסיכוי נמוך, יגיע החמאס למסקנה שכדאי לו להגיע לעסקת חטופים. כניסת המצרים לתפקיד המתווך וניסיונותיהם להמציא עסקה חדשה, מעידים אולי על הגברת הלחץ של החמאס, לאור הבנתו שישראל נחושה להיכנס לרפיח, אך הוא עדיין משוכנע שמטרותיו יושגו ללא עסקה. הניסיון המצרי נועד לכישלון וזו טעות מצד ישראל להציג וויתורים נוספים, והלוואי שאתבדה.
במקביל לכניסה לרפיח חייב צה"ל, בתיאום מצרי, אך ללא תכתיבים, להשתלט על ציר פילדלפי בשטח עזה ולמנוע המשך הברחות. למצרים דרישות רבות, כפי שהוצגו רק לאחרונה לרמטכ"ל ולראש השב"כ. חלקן יהוו פרס לחמאס, כמו מדינה פלסטינית. האשליות לבניית מכשול שיתבסס על טכנולוגיה וכוחות מצריים ושליטה ישראלית מרחוק, נידון מראש לכישלון ומי שמעלה אותו שכח את הטעויות שהובילו ל-7/10. רק שליטה ישראלית מלאה בשטח, תבטיח למצרים שלא תהיה זליגת פליטים לסיני, ותבטיח לישראל עצירת ההברחות והתחמשות החמאס.
האתגר השלישי הוא כמובן העימות בצפון, שהוא כנראה המורכב מכולם, וקשור גם לדרום ולציר מול איראן. החיזבאללה נמצא במצוקה ובדילמה קשה, הוא סופג מהלומות קשות, וכפי שהצהיר שר הביטחון כמחצית ממפקדיו בדרום חוסלו וחלק ניכר מהיכולות שהוא בנה בגבולנו לאורך השנים, בדגש על כוחות רדואן, נפגעו קשה.
החיזבאללה רואה את ההרס בעזה ואת הנזקים בדרום לבנון ולא רוצה ששאר לבנון תהפוך לעזה, אך אסור לטעות, ויש לו עדיין יכולות לפגוע בעורף הישראלי לאורך זמן ולהמשיך במערכה. האתגר המרכזי של ישראל הוא לאפשר לתושבי הצפון לחזור לבתיהם בביטחון מלא, ולדחות את המלחמה הרחבה מול החיזבאללה. באופן אבסורדי, כאשר ישראל תסיים את הטיפול בחמאס, יתלכדו, לזמן קצר, האינטרסים של ישראל ושל החיזבאללה ואיראן, לדחיית הלחימה בצפון.
מאידך, המערכה מול איראן נמצאת בעיצומה והרצון האיראני לפרוץ לגרעין לא השתנה והוא עדיין הבעיה המרכזית של ישראל. נראה שלקבינט נוח, בטעות, לא לכלול את איראן ברשימת האתגרים המידיים ולהתמקד בסיום העימות בדרום ובצפון, בהנחה שלאיראנים אינטרס דומה, אחרי החלפת המהלומות בין הצדדים.
האתגר הרביעי הוא בעיקרו מדיני, אך הוא יכול להשפיע על כל האחרים. הנשיא ביידן וממשלו נחושים לקדם הסדר אמריקני מול סעודיה, עם ישראל (נורמליזציה) או בלעדיה, משיקולים פנימיים לקראת הבחירות בנובמבר.
במקביל, גורמים בכירים בישראל סבורים שנורמליזציה, שעל חשיבותה הגבוהה מאד כשלעצמה אין מחלוקת, מצדיקה מחירים כבדים מאד, כולל ויתורים ברפיח ובעזה וגם ויתורים לסעודיה בנושא הגרעין ואפילו בנושא הפלסטיני, שחשיבותו היחסית בתוך סעודיה גברה מאד בעקבות המלחמה.
חלק ממקבלי ההחלטות הבכירים ממשיכים לדבוק בקונספציה המוטעית שדוחפת לברית הגנה בין ישראל לארה"ב, למרות שהמלחמה הוכיחה בבירור שברית כזו תזיק הרבה יותר מאשר תועיל. כל מה שניתן להפיק מברית, קיבלנו ללא המחירים הכבדים שברית עלולה להשית על ישראל.
ישראל חייבת כעת להתרכז בהשלמת המשימה בעזה (רפיח, פילדלפי והחזרת החטופים), לחתור לפתרון זמני בצפון שיאפשר להחזיר את התושבים לבתיהם בביטחון ולוודא שאיראן לא מנצלת את ההזדמנות לפרוץ לגרעין.
הנורמליזציה מול סעודיה חשובה מאוד, אך לא בכל מחיר ובטח לא במחיר ויתורים בעזה, בגרעין הסעודי ובהסכמה למדינה פלסטינית (גם לא הצהרתית), או למעורבות הרשות בפתרון "היום שאחרי" בעזה.
תא"ל (מיל) פרופסור יעקב נגל הוא עמית בכיר בקרן להגנה על הדמוקרטיות (FDD) ופרופסור בטכניון. שימש כיועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה נתניהו וכראש המטה לביטחון לאומי בפועל.