כבר חודשים נמצאת על השולחן העסקה האסטרטגית לסיום המלחמה. העסקה הזו כוללת:
- סיום הלחימה ברצועת עזה ובצפון, כלומר – הפסקת אש.
- שחרור החטופים.
- החזרת עשרות אלפי הישראלים העקורים לביתם.
- סיום המשבר ההומניטרי בעזה.
- יצירת מסגרת שלטונית זמנית לרצועת עזה.
- יצירת מנגנון כספי לשיקום הרצועה.
- נורמליזציה עם ערב הסעודית, הגדולה והחשובה במדינות המזרח התיכון.
- הבטחת האינטרסים הסעודים והאמריקאיים כנגד האיראנים.
- חיזוק ברית המדינות המתונות במזרח התיכון וייצוב הציר המתון כנגד הציר האיראני-ג׳יהאדיסטי.
וכן, עוד דבר אחד –
10. סימון אופק מדיני ברור לקראת הכרה במדינה פלסטינית.
כן, זה תנאי לעסקה.
אבל כבר חודשים אנחנו שומעים את ראש הממשלה נתניהו ופוליטיקאים אחרים מתחייבים שהם "ימנעו הקמת מדינה פלסטינית", אז אפשר לצפות שיהיו עכשיו הרבה מאוד ספינים נגד העסקה האסטרטגית לסיום המלחמה. עסקה, שכל מי שהיה כאן בליל הטילים והכטב״מים ב-14 באפריל יודע, שהיא היחידה שתבטיח את האינטרס הישראלי.
אז מול הספינים מבית נתניהו כדאי שתהיה לנו עמדה מושכלת, וברורה. אז הנה העובדות. קודם כל, הפלסטינים לא הולכים לשום מקום והאינטרס הישראלי הוא לוודא שהם מצטרפים לציר המתון ולא לציר הג׳יהאדיסטי. דבר שני, השאלה אם כן או לא תהיה הכרה במדינה פלסטינית לא תלויה בישראל.
שוב, לישראל אין זכות וטו בנושא הזה.
כנסת ישראל יכולה לקבל איזו החלטה שהיא רוצה לגבי הכרה במדינה פלסטינית אבל, משפטית ודיפלומטית, זה פשוט לא בסמכותה. המשפט הבינלאומי קובע את התנאים להכרה בקיומה של מדינה. ויש ארבעה תנאים עיקריים, שמתקיימים ביחס לפלסטינים:
- אוכלוסייה קבועה שמביעה רצון בשאיפות של התנועה הלאומית. זה יש.
- טריטוריה מוגדרת. גם את זה יש. לפי המשפט הבינלאומי, העדר גבולות מוסכמים איננו בעיה מהבחינה הזו.
- ממשל אפקטיבי. יש ממשל, גם אם יש מגבלות שונות לפעולה העצמאית שלו בתחומים מסוימים (כמו מרחב אווירי) או באזורים מסויימים (כמו רצועת עזה).
- אפשרות לקיים יחסי חוץ עם מדינות אחרות – הכוונה היא לחילופי שגרירים וליכולת להיקשר באמנות בינלאומיות. למרות שהפלסטינים התחייבו בהסכמי אוסלו לא לקיים יחסי חוץ, הם עושים את זה בפועל – יש להם שגרירויות במדינות רבות, ויש יותר מ-140 מדינות שכבר הכירו בישות הפלסטינית כמדינה.
אז אם לישראל אין זכות וטו ביחס להכרה במדינה פלסטינית, למה אחד מתנאי העסקה האסטרטגית הוא דרישה מישראל לסמן ״אופק מדיני ברור לקראת הכרה במדינה פלסטינית״? שאלה טובה.
במשך שלושים השנים האחרונות, בזכות הסכמי אוסלו, חלק מהמדינות המשפיעות בעולם, והכוונה כאן היא בעיקר למדינות השולטות במועצת הבטחון כחברות קבועות בה - נמנעו מלהכיר בפלסטין כמדינה. הסיבה לכך היא שהגישה השלטת, בהובלת האמריקאים, הייתה שההכרה במדינת פלסטין תושג במסגרת המשא ומתן להסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים.
אחד מהכישלונות הגדולים של הקונספציה האסטרטגית של נתניהו הוא המחשבה שניתן לדחות לנצח את חידוש המשא ומתן עם הפלסטינים. זה בעצם מה שהוא היה עסוק בו במשך שנות שלטונו הרבות, ומסיבה זו הוא חיזק את חמאס והחליש את הרשות הפלסטינית. נתניהו גם קיווה לקדם את הנורמליזציה עם סעודיה בלי שהנושא הפלסטיני יזכה לטיפול. זה התפוצץ לנו בפנים ב-7.10.
אבל זהו. עכשיו יש לישראל שתי אפשרויות: מדינה פלסטינית איתה או בלעדיה. מה המשמעות של מדינה פלסטינית בלי ישראל? שארצות הברית, האיחוד האירופי, בריטניה ומדינות נוספות יתקדמו להכרה במדינה פלסטינית. ככה פשוט. מה המשמעות של מדינה פלסטינית עם ישראל? שלישראל תהיה עוד הזדמנות, ככל הנראה האחרונה, לשמור על האינטרס הישראלי במסגרת צעדי ההכרה במדינה הפלסטינית. כלומר, חיבור מדינת פלסטין לציר המתון. למשל, לדרוש תנאים שעל הממשל הפלסטיני יהיה לעמוד בהם כדי לזכות בהכרה, כולל - שהממשל הפלסטיני יכיר במדינת ישראל ויהיה מתון, שמערכת החינוך הפלסטינית תעבור דה-רדיקליזציה, ושהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת.
לסיכום, לישראל אין זכות וטו על שאלת ההכרה במדינה פלסטינית. מדינה פלסטינית ״על מלא״ תקרה איתה או בלעדיה. ולכן, אנחנו, הציבור, חייבים לדרוש מהממשלה: מספיק עם זריית החול בעיניים ועם הספינים. קחי אחריות והבטיחי שהמדינה הפלסטינית תהיה חלק מהציר המתון ולא חלק מהציר הג׳יהאדיסטי – זה האינטרס הישראלי.
המחברת היא חברת סגל הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב, ממקימות ״פורום היום שאחרי המלחמה״.