השביעי באוקטובר הוא שילוב של שתיים מהטראומות הקשות ביותר של העם היהודי בעת החדשה: השואה ומלחמת יום הכיפורים. זוועות השואה הותירו צלקות לא רק בניצולים ובבני משפחותיהם, אלא בעם היהודי כולו, מה שהפך אותה גם לאירוע מכונן שהוביל להקמת המדינה. המדינה קמה כבית לאומי לעם היהודי וכדי שיהודים לא יופקרו עוד לעולם לחסדיהם של חורשי רעתם. המדינה היא האחראית הראשית לכך שהזוועות לא יקרו שוב, לעולם.
דרמה משפטית: בוטל כתב האישום בגין רצח ניסים שטרית
הפיצוץ המסתורי בסוריה: בכיר חיזבאללה חוסל ברכבו | צפו בתיעוד
אבל זוועות השבעה באוקטובר, חמישים שנה אחרי מלחמת יוה״כ, העלו גם את הטראומה של אותה מלחמה, שהאלמנט המרכזי בה היה אלמנט ההפתעה. רבע מאה אחרי שקמה, שש שנים אחרי הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, הופתעה מדינת ישראל במלחמת יוה״כ, והמחיר היה כבד מנשוא.
אבל בניגוד לשואה, ב-1973 היה ברור שגורלו של העם היהודי בידו, וקודם כל בגלל שיש אחראים. יש מי שצריך לתת דין וחשבון במידה והמדינה נכשלת במשימה יסודית שלשמה קמה. מי שהחזיק במפתחות של המדינה, הוא האחראי, או במקרה של יום כיפור, היא האחראית.
לאלמנט ההפתעה היה תפקיד מכריע בשביעי באוקטובר. ישראל, אחת המדינות החזקות במזרח התיכון, בעלת כלכלה מפותחת וצבא אימתני, הופתעה ע״י ארגון טרור. ההפתעה הייתה גדולה כל כך שעלה בידיהם של מרצחי החמאס לעולל לאזרחים וחיילים ישראלים זוועות שהזכירו את השואה, וכללו גופות שרופות, רצח ילדים מול הוריהם והורים מול ילדיהם, ומקרי אונס מזעזעים.
אבל חשוב להימנע מטשטוש הגבולות בין נקודות השפל הללו בהיסטוריה של העם היהודי ושל מדינת ישראל. ההבדלים חשובים לא רק לסיפור ההיסטורי שלנו. הם קריטיים למציאות הפוליטית הנוכחית ולעתיד שלנו פה.
למרות שהשביעי באוקטובר היה שילוב שטני של השואה ושל מלחמת יום הכיפורים, במהלך חודשי המלחמה מוטיב השואה הפך למרכזי הרבה יותר בשיח. בשיח הישראלי, הנאצים החדשים הם אנשי החמאס. למה הפכה השואה למרכזית כל כך? הסיבה לכך היא קודם כל פוליטית – זה משרת את הממשלה. תמיד היו, וככל הנראה תמיד יהיו, מי שיקומו עלינו לכלותינו. אבל לקרוא לכולם נאצים זה לא סתם טעות היסטורית, זה משחק פוליטית לידיהם של מי שלא מעוניינים לקחת אחריות.
החמאס היא תנועה שחרטה על דגלה את חיסולה של מדינת ישראל, וככזו היא עוד אחת בשרשרת ארוכה של אויבי מדינת ישראל והעם היהודי. אבל השימוש במושג נאצי משרת ממשלה שעדיין לא לקחה אחריות על שרשרת המחדלים הגדולה בתולדות המדינה, שהשבעה באוקטובר היה רק החולייה הראשונה בה.
מדינת ישראל ומי שנבחרו לעמוד בראשה הם האחראים על שלום אזרחיה וחייליה. במדינה יהודית ודמוקרטית, זהו עיקרון יסוד. לממשלה נבחרת יש אחריות כוללת, ובמידה ונכשלה עליה לשלם את המחיר ולפנות את מקומה, או לכל הפחות לקבל מנדט מחודש מהציבור. ובמקרה של מדינת ישראל, האחריות כפי שברור בשבועות האחרונים ביתר שאת היא לא רק על היהודים בציון, אלא על יהודים בכל כנפות תבל. כשהבית היהודי של העם היהודי מגלה סימני חולשה, חורשי רעתנו מרימים את ראשם בכל פינה בעולם.
השימוש במושג נאצים ביחס לחמאס מעלים את המדינה, ובכך פוטר לכאורה את הממשלה מאחריות. אבל, הוא משחרר מאחריות לא רק על שרשרת המחדלים מאז השבעה באוקטובר. הוא גם פוטר את הממשלה מהדרישה להתנהלות אחראית בסדרה של סוגיות קיומיות נוספות. סוגית החטופים היא סוגיה אחת כזו, אבל היא לא היחידה.
במהלך שבעת חודשי המלחמה, ממשלת ישראל התנהלה בחוסר אחריות נפשע ביחס למספר סוגיות נוספות. היא הוציאה את המלחמה מול אירן מהצללים, והפכה אותה לעימות ישיר וגלוי. היא דרדרה את מעמדה של ישראל באיזור, מה שבולט במיוחד לאור ההזדמנויות הקורצות להסדר מדיני, שבינתיים פספסנו. והדבר נכון גם ליחסינו עם בת הברית הגדולה ביותר שלנו, ארה״ב, והקהילה הבינלאומית כולה.
אחריות המדינה לעם היהודי, ואחריות המנהיגים לאזרחים הם אלו שמבחינים את העם היהודי היום מזה של 1939. אז, ערב מלחמת העולם השנייה, היו בעולם 16.5 מיליון יהודים. היום זו הפעם הראשונה מאז שמספר היהודים בעולם השתקם לאותו מספר. אבל היום בניגוד לאז, גורלנו בידינו, ועלינו לדאוג לכך שמי שאחראי לגורלנו יידע שהוא חייב לתת דין וחשבון.
עצם קיומה של מדינת ישראל הוא הסיבה לכך שחמאס הם לא נאצים. אחרי השואה, העם היהודי הקים לעצמו מדינה דמוקרטית, שתהיה אחראית על שלומם של יהודים באשר הם, ובייחוד של אלו החיים בתחומיה. זו מדינה שהסיבה שהצליחה לשגשג אפילו לאחר טראומה כמו מלחמת יוה״כ היא העובדה שהיו מי שלקחו אחראיות, ברצונם או שלא ברצונם, והוחלפו באלו שהציבור האמין שיעשו את העבודה טוב מהם. כדי שנוכל להשתקם ולחזור לפרוח, מי שאחראי חייב ללכת.