מאז מהפכת חומייני בשנת 1979 איראן היא מדינה מוסלמית שיעית שנשלטת בידי הנהגה פנאטית מאוד אבל גם מחושבת. למרות אוצרות הנפט העצומים שלה, בהרבה מובנים היא מדינה נחשלת עם עוני עצום ואבטלה גבוהה בקרב צעירים משכילים. כל אלה הם תוצאה של בירוקרטיה נוראית, שחיתות עצומה, סנקציות כלכליות עליה והקדשת תקציבים גדולים למאמץ הטכנולוגי־צבאי־גרעיני שלה שבא על חשבון שירותי החינוך והרווחה, ועל חשבון תשתיות אזרחיות בכלל.
בניגוד גמור לכל אלה, למשטר האייתולות יש שאיפות מרחיקות לכת בכל הנוגע למדיניות החוץ שלו – להפוך את איראן למעצמה אזורית שתשלוט במישרין או בעקיפין על עיראק, סוריה, לבנון – מדינות שכבר כיום יש לה אחיזה חזקה בהן, ובעתיד הלא רחוק גם בירדן, וכמובן, הוא מבקש עמדת השפעה גם כאן בישראל דרך ניצחון על ה”יישות הציונית”, שהוא איננו מכיר בזכות קיומה, חיסולה והקמת מדינה פלסטינית כמדינת חסות של איראן.
נוכחות איראנית לאורך האגן המזרחי של הים התיכון בגיבוי יכולת גרעינית תאפשר לה להשפיע על אירופה, שם בחלק מהמדינות שיעור המוסלמים מגיע לכ־10%. לאיראנים יש מידה גדושה של סבלנות והתוכניות שלהם הן לטווח ארוך. בתמונה הגדולה איראן היא רק חלק ממה שקרוי “ציר הרשע”, שכולל את רוסיה, סין וצפון קוריאה. כולן, שלא במקרה, מדינות טוטאליטריות שסובלות מבעיות פנימיות קשות וכל אחת מהן בדרכה מאיימת על שלום העולם: רוסיה על אוקראינה ומעבר לזה, סין על טייוואן ומעבר לזה, צפון קוריאה על דרום קוריאה, יפן ואפילו על ארצות הברית.
שינוי המשטר באיראן עשוי להביא למה שכרגע נראה חלום רחוק – שלום בין שתי המדינות. קודם לכך, אני מאמין, נתבשר כבר בשנה הקרובה על הסכם שלום בין ישראל ובין סעודיה. מלחמת עזה לא פוגעת בסיכויים לכך. מה שקובע את המהות הוא האינטרס הברור של סעודיה, אויבתה של איראן למרות חידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן, ומה שקובע את העיתוי הוא האינטרס האמריקאי להגיע לכך לפני נובמבר 2024, מועד הבחירות לנשיאות ארצות הברית.
התרעות פיקוד העורף