ללא מהפכה בצה"ל - עתידנו בסכנה

זוועות שבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם טלטלו טלטלה עזה את החברה הישראלית. הזעם, חוסר האונים והכעס הותירו צלקות עמוקות בגוף הישראלי, באופן שלא נראה כמותו אפילו במלחמת יום הכיפורים. הסיבה לכך היא עומק השנאה והאכזריות של האויב, אך גם מימדי החידלון הלאומי שהתגלו לעין.

במאמר זה אתייחס בעיקר למחדל הביטחוני צבאי, אך לפני כן שלוש הסתייגויות חשובות.

ראשית, אין בדברים הבאים משום ניסיון - ולו הקל ביותר - להקל באחריותו של הדרג המדיני והפוליטי. בוודאי שהדרג המדיני צריך לשאת באחריות ויש מקום לדיון רחב ועמוק בכך, אך נפרד.

שנית, אני מפרידה הפרדה גמורה בין הפיקוד העליון של הצבא, שכשל כישלון מחפיר, לבין מאות אלפי החיילים והחיילות המסורים והנאמנים, שגילו אומץ לב, הקרבה ונחישות במלחמה הקשה שנכפתה עלינו. קורבנם של המתים לא יהיה לשווא ומופת הגבורה של חיילינו יאיר את דרכנו לאורך שנים ארוכות.

שלישית, אינני אשת צבא ואינני מומחית ביטחונית, אך כאזרחית שמורה לי הזכות לבקר ולהציע פתרונות. נדמה לי שלמרות הניסיון של אנשי הצבא לטעון שהתחום האסטרטגי והמבצעי הוא זירה למומחים בלבד, כל אזרח בעל יושרה ושכל ישר יכול לנתח את כשלי התפקוד של צה"ל, לפחות את אלה הנראים לעין וידועים לכל, ולהמליץ על שינויים שיימנעו את המחדל הבא. יותר מזה - מכיוון שאנחנו, האזרחים, משלמים בסוף את המחיר הבלתי נתפס של כישלונות האלה, ראוי שישמעו את דעתנו.

---

תוך כדי המאבק, התוודעתי לאופן הקלוקל שבו מתנהל הצבא. התברר לי, לצערי, שהמערכת הצבאית היא כוחנית, מנוונת ויהירה, בעלת ביטחון עצמי מופרז ובעלת חוסר יכולת, או שמא רצון, לראות את המציאות. מערכת שהמאמצים והאנרגיה שלה מופנים בעיקר כלפי עצמה, ולבניית קריירה אישית של העומדים בראשה. כל מפקד בכיר, שמוחלף כל שנתיים, חושב על השלב הבא כבר לאחר השנה הראשונה בתפקידו. לרובם אין את ההכשרה המקצועית הנדרשת. מרבית הקצונה הבכירה מתנהלת במישורים פוליטיים ונושאת עיניים למערכת המפלגתית עליה היא מסתערת מייד עם שחרורה. חלק מהקצינים פונים למערכת הכלכלית, לאחר שבנוNETWORKING   ממושך במהלך השירות. הם מונחתים לתפקידים נחשקים ומתגמלים, ובמקרים רבים נוחלים כישלון צורב.

במגזר העסקי-הפרטי ממנו אני באה, בדגש על תעשיית ההייטק והטכנולוגיה העילית, כללי המשחק הם חדים, ברורים ומדידים. אין הנחות ולא יהיה מצב שאנשים בינוניים "יבעטו למעלה". מי שכשל יבעט החוצה ומי שהצליח יעבור להצלחה הבאה. התוצאות בישראל מדברות בעד עצמן. על פני יותר משלושה עשורים, תעשיית ההייטק הישראלית רשמה הצלחה פנומנלית והשפיעה יותר מכל דבר על הכלכלה והחברה בישראל.

מבחינה זו ומבחינות רבות נוספות, המערכת הצבאית היא תמונת ראי הפוכה של המגזר העסקי. זו מערכת סגורה וכוחנית, אליטיסטית בעיני עצמה, שאיננה מוכנה לקבל ביקורת. יותר מזה, חלק מהקצונה הבכירה בטוחה שהיא ראויה לפריבילגיות המוקנות לה ואסור לאיש לערער עליהן. מי שמערער מוקע כ"פוגע בביטחון המדינה".

קחו למשל את נושא הפנסיות הצבאיות, שהן שערורייה בקנה מידה לאומי. הצבא, באדיקות גמורה, מסרב לגעת בהן בתמיכה של פוליטקאים יוצאי צבא שדאגו להגדלת הפנסיות התקציביות, תוך שוד הקופה הציבורית. ונזכיר - פנסיה תקציבית בצבא גדולה פי-שלושה מהפנסיה במערכת החינוך או במערכת הבריאות!

נוכח מציאות זו, נוצרת אצל רבים התחושה שלא מדובר במדינה שיש לה צבא, אלא בצבא שיש לו מדינה.

זה סימן רע לבאות. כמו כל ארגון שלא לומד, אומה שלא מפיקה לקחים, ובעיקר לא מיישמת אותם, עלולה לקרוס - תהא עוצמתה הצבאית, הכלכלית והמדינית אשר תהא. זה בוודאי נכון למדינה כמו ישראל שהיא מדינה החשופה לסכנות קיומיות על בסיס יום-יומי, לרבות התחייבות של מעצמה אזורית לחסלה, תוך הקדשת האמצעים המתאימים לכך.

בהקשר זה, מספיק שצמרת הצבא הייתה נוהגת בשיקול דעת סביר ומאמצת מדיניות נבונה של ניהול סיכונים ומצבנו היה שונה לחלוטין. לו הייתה ממליצה למשל להכין על גבול עזה יחידות התערבות מהירה, אזי גם אם הקונספציה הייתה קורסת, היו בידי מדינת ישראל אמצעים צבאיים אשר ככל הנראה היו משנים את התמונה באופן משמעותי.

המבנה של צבא "קטן וחכם", המבוסס על מודיעין וחיל אוויר, הנשען על טכנולוגיה ופחות על הון אנושי, שעושה הכל כדי להימנע ממלחמה קרקעית – גם בשל חשש חברתי מריבוי נפגעים – קרס לחלוטין. זהו צבא שנבנה על תפיסות פוסט-מודרניסטיות שאינן מתאימות למזרח התיכון, אזור רווי סכסוכים דתיים ולאומיים, והוא אינו מתאים לפעולה בסביבה של איומים קיומיים ממשיים, המחייבת צבא יבשה גדול, חזק, דרוך ומאומן.

מאז אוסלו, נבנתה כאן קונספציה אסטרטגית-צבאית שגויה, שהתבססה על הנחות מופרכות כמו "קץ ההיסטוריה", או על משאלות לב לפיהן ניתן "לנהל את הסכסוך" במקום להכריעו, והתקווה ששקט כלכלי יביא גם לשקט ביטחוני. במילים אחרות, שאפשר לקנות את הפלסטינים, ואת השקט המדיני, בכסף. צה"ל עבר מצבא האמון על תקיפה, לצבא האמון על מגננה. למעשה, השינויים בדוקטרינת הלחימה מאז יום הכיפורים, ששמו דגש על מעבר מלוחמה התקפית אל עבר גישה מניעתית יותר, תוך חיזוק יכולות ההגנה וחיזוק חיל האוויר, כבר אינם ישימים יותר.

ראשית כל, נדרשת השבחה של הקצונה הבכירה בצה"ל ושינוי דרמטי במסלולי הקידום של הקצינים הבכירים. לא ייתכן - ואין לכך תקדים בשום מערכת מקבילה - שקצין בכיר ישרת שנתיים-שלוש בתפקידו וירוץ לתפקיד הבא, תוך ריצוי הממונים עליו והתחככות עם פוליטיקאים. נדרש זמן ללמוד את התפקיד וליישם תוכניות ארוכות טווח. המעבר המהיר של קצינים מתפקיד לתפקיד - תוך דילוג בין תפקידי שטח, הדרכה ומטה - הוא אנכרוניזם שמקורו בתפיסות שהגה משה דיין בשנות ה-50 של המאה הקודמת ודגלו ב"צבא צעיר". בהתאם לכך, אין גם היגיון שקצינים ייפרשו בגילאי 45-55. הסתכלו על צבא ארה"ב ותראו שם גנרלים ואדמירלים בני 65 שעדיין משרתים, מתוך ההבנה העמוקה והנכונה כי להכשרתם ולניסיונם יש ערך רב. בשורה התחתונה, קדנציה קצרה היא מתכון לכישלון.

מעבר לכך וחשוב מכך, נדרשת הפרדה ברורה בין קציני המטה לבין קצינים מבצעיים הפועלים בשטח, וזאת לאורך כל המדרג הצבאי. קציני מטה נדרשים לנהל מערכות גדולות ומורכבות ולחשיבה אסטרטגית. זה עניין למקצוענים והוא מחייב הכשרה ייחודית ומתמשכת. לקציני שריון, חי"ר וצנחנים - שמהווים את ליבת המטכ"ל -  אין את היכולת המנטלית והאינטלקטואלית לעסוק בבניין הכוח, בגיבוש דוקטרינה ובהצטיידות ארוכת טווח, המתבססת על שיקולים אסטרטגיים וכלכליים.

הפרדה זו תחייב בניית מסלולי קריירה שונים, תוך הכשרה והתמחות לשני סוגי התפקידים. זהו שינוי מבני עמוק ויסודי, אך הוא מחויב המציאות.

כמו כן, כל רפורמה תידרש לשאלת היחס והאיזון בין אמצעים אנושיים וטכנולוגיים. הסתמכות היתר על הממד הטכנולוגי גרמה לחלק מהעיוורון של אמ"ן.

לבסוף, אמצעי הבקרה והפיקוח על הדרג הצבאי, על ידי הדרג המדיני, חייבים להשתנות. נדרש גם ארגון מחדש של משרד הביטחון, תוך הפרדה בין הפונקציות האחראיות על הניהול היום-יומי של הצבא לבין אלה האמונות על תכנן אסטרטגי ארוך טווח, כדי שהמשרד יוכל לגבש תפיסת ביטחון יעילה ולפקח באופן אמיתי ויעיל על הצבא.

לאורך ההיסטוריה, צבאות רבים בעולם נקטו ברפורמות בעקבות כישלונות צבאיים, חלקם אף בימי מלחמה. הצבא האדום לאחר התבוסות הנוראות בחזית המזרחית ב-1941, הצבא האמריקאי לאחר וייטנאם והצבא הגרמני לאחר מלחמת העולם הראשונה הן דוגמאות לכך. גם צה"ל, בהנחיית בן-גוריון, עבר מהפך תוך כדי מלחמת השחרור מצבא מתנדבים מתגונן לצבא סדיר התקפי המאורגן בחטיבות.

הצרה היא שכאשר הממשלה חלשה, הדרג הבירוקרטי ובכלל זה הצבא, חזק מספיק למנוע רפורמות. אני מקווה שהפעם הממשלה - כל ממשלה - תוכל לכפות על צה"ל ביצוע של רפורמה עמוקה ויסודית. בלי שינוי בכל ההיבטים - דוקטרינה, מבנה, תפיסת הפעלה, הכרת כוח אדם - ישראל לא תוכל להגן על עצמה מפני האיומים הנשקפים לה בסביבה הקרובה והרחוקה, והאסון הבא הוא רק שאלה של זמן. פרישתו של ראש אמ"ן, אהרון חליוה, כמו גם פרישתם הצפויה של אלופי מטכ"ל נוספים, צריכות להיות נקודות ההתחלה בבנייה מחדש של צה"ל.