במהלך החודשים האחרונים שקדמו למתקפת השביעי באוקטובר, היחסים בין העדה הדרוזים לבין ממשלת ישראל, והממסד הישראלי בכלל, היו מתוחים ביותר, מתח שהגיע לשיא הגבוה ביותר מאז קום המדינה. באותה תקופה נשמעו לראשונה קולות בקרב בני העדה, הקוראים לשקול מחדש את שירותינו הצבאי, וזאת הייתה הפעם הראשונה שנשמעו קולות כאלה.
ואז הגיעו אירועי אוקטובר 2023 הרצחניים, שבוצעו בידי פראי אדם, שכל קשר בינם ובין אנושיות הינו מקרי לחלוטין, אירועים אשר ראויים לגינוי בכל לשון של גנאי.
העדה הדרוזית, כמצופה וכמתבקש, הקפיאה את כל צעדי המחאה בזמן שהממשלה החליטה לצאת למלחמה בתגובה לאירועי השביעי באוקטובר. דבר שהדרוזים עושים אוטומטית, מתוך הבנה שזה מה שצריך לעשות מתוקף אזרחותם, ללא קשר לממשלה זו או אחרת ועל אף קיומם של חוקים מקפחים.
אלא שמאז הדרוזים הפכו להיות חוד החנית במלחמה ונהיו קתולים הרבה יותר מהאפיפיור. זוכרים את דגלי העדה מתנוססים על טנקים צהליים? זוכרים את ההירתמות של העדה? מטות סיוע נפתחו בכל כפרי העדה, דרוזים רבים שחררו הצהרות שספק אם בנימין זאב הרצל היה מתבטא בהן. סמלי העדה נשזרו בסמלי המדינה ודגל העדה כבר לא מונף אפילו מעל בתי תפילה, מבלי שדגל המדינה מונף לצידו.
אחרי הריסת עוד בית בירכא, יומיים לאחר טקסי יום הזיכרון, ובזמן שטובי בנינו נלחמים בדרום, הממשלה שוב מעניקה סטירה מצלצלת ליחסיה עם העדה, באמצעות בן גביר. אני מקווה שהדבר הזה יפיל כמה אסימונים אצל יפי הנפש שעדיין מהמרים על הממשלה הגרועה בתולדות המדינה שתרצה לטפח את הברית, ההופכת להיות מדומה ושקרית מיום ליום, בין העדה הדרוזית ומדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף