נתקלנו בתופעה בישראל, כאשר בית המשפט העליון החליט ללא סמכות להקנות לעצמו סמכות לבטל חוקי יסוד, החלטה שעוררה שמחה גדולה בקרב חלקים נרחבים בציבור. אולם ברור שהנזק מהחלטה זו הוא שולי בהשוואה להרס הנגרם על ידי בתי הדין הבינלאומיים.
נפתח בבית הדין הבינלאומי, שאליו מצרפים (בדומה לבג"ץ) את המילה "לצדק". סמכותו של בית דין זה מושתתת על הסכמת הצדדים. אם הצדדים לא הסכימו להתדיין בפניו – אין לו סמכות. דרום אפריקה תבעה את ישראל בבית דין זה בדרישה להפסיק את הלחימה נגד חמאס ברצועת עזה. בית הדין דן בתביעה למרות שאין לדרום אפריקה זכות עמידה. המלחמה היא נגד חמאס, לא נגד דרום אפריקה.
בית הדין מבסס את סמכותו על כך שישראל חתומה על האמנה נגד השמדת עם (ג'נוסייד), הכוללת סעיף שלפיו מסכימים הצדדים לשיפוטו של בית הדין הבינלאומי. אבל האם הסכימה ישראל להתדיין עם דרום אפריקה בעניין שאינו נוגע כלל למדינה זו? ברור שהתשובה לכך היא שלילית.
אבל בית הדין רואה עצמו חופשי להחליט שיש לו סמכות, ולבטל את הדרישה לזכות עמידה (רעיון שאנו מכירים גם בישראל). כך נוצר האבסורד שהדיון מתקיים שעה שהגוף הטרוריסטי, האחראי לכל מה שאירע, כלומר חמאס, בכלל איננו צד לדיון, ואין לבית הדין סמכות לגביו. לכך מצטרפת העובדה שסמכותו של בית הדין מוגבלת למצבי רצח עם (ג'נוסייד), עניין שלא ניתן כלל להאשים בו את ישראל. אבל שוב, הדבר אינו מפריע לבית הדין לקבוע בחוסר סמכות שיש לו סמכות.
התרעות פיקוד העורף