השבוע, ביוזמת משפחותיהן, נחשפנו לתיעוד המזוויע והמחריד של חטיפת התצפיתניות ממוצב נחל עוז בבוקר השבת השחורה. חוסר האונים בלתי ייאמן, שלהן ושלנו - בעודנו צופים ומצטמררים, ושל המדינה שכשלה כישלון מוחלט בהגנה על אזרחיה וחייליה. הפחד, התקווה הקלושה שמדובר בחלום רע, כל אלה התנפצו לנו בפרצוף בסרטון, ועוד ועוד סרטונים שיצאו מאותו יום ואילך, ובזמן שעבר מאז. זמן יקר שעולה בחיי החטופים והחטופות בכל דקה שעוברת.
שאלה קטנה לי: מה קורה כאן? איך הגענו למצב הזה? באיזה עולם דאגנו שכל מי שעיניו בראשו יצפה בסרטון מאותו בוקר נורא, וזה עדיין מה שחושבים עלינו? שאנחנו הדמונים בסיפור העקוב מדם שנמשך כבר כמעט שמונה חודשים? מה השתבש בצורה כל כך לא הגיונית ומעוותת, שגרם למדינת ישראל להיראות כמו הצד הרע כשיש לנו עדיין חטופים בשבי חמאס?
אוהבים לדבר על הסברה, ולהסביר על הסברה, כי נהיה פופולרי בשנים האחרונות. כמו לשתות קפה עם מיץ תפוזים באותה כוס או לעשות פילאטיס מכשירים בסטודיו שאין בו מקום למכשירים. אבל כמו הרבה דברים שאנחנו סתם מזכירים כי מדובר בבאז וורד, גם כאן לא נעשה פשוט כלום.
קשה להאמין לצלילה הזו במעמד הבינלאומי שלנו. לחוסר ההבנה שהתבטאויות של שרים שנראות בעינינו כקוריוז או בדיחה לטיקטוק מיתרגמות ברשתות הזרות לאמירות שעושות לנו רק רע. הפתגם לפיו להתקפה משיבים בהתקפה לא נכון כאן, הרצון לא להיות עבד נרצע של החלטות הנוגעות אלינו מעבר לים יותיר אותנו מחוץ למשחק באופן מוחלט. אפילו בלי קשר לדרישה ההולכת וגוברת שנסיים את המלחמה, או לפחות נוותר על הרחבת הפעולה ברפיח.
התרעות פיקוד העורף