השבוע, סוף סוף, התממשו איומיו של השר לשעבר בני גנץ. אחרי כל כך הרבה ימים, חודשים, אפילו מערכות בחירות אם מסתכלים על השנים האחרונות, אמר גנץ 'איני יכול עוד', וקיים. הבהיר שראש הממשלה נתניהו מונע, לדבריו, אפשרות לניצחון אמיתי, השתמש בדיוק ברטוריקה המתאימה למועמד ראוי להחליפו, ופרש מהממשלה. לכאורה שינוי טקטוני שאמור להרעיד את אמות הספים של המשכן. רק שלצערי, לצערנו, זה לא עשה כמעט כלום.
אולי נתחיל במה שכן היה יכול לקרות. מלבד מפלגתו של גנץ, היו פועלים גם בכירי המפלגות החרדיות, שהביעו תמיכה באופן מופגן במתווה הנשיא ג'ו ביידן לעסקת חטופים. אולי איזה אולטימטום משלהם כלפי חברי הקואליציה. להגיד בלי בושה שגם הם לא יישארו בממשלה בכל מחיר. אולי התפכחות של צדדים נוספים בממשלת החירום שנראה שאינה מובילה, על פי רוב, לתוצאות רצויות המתיישבות עם השבת כל החטופים, ועמה השבת הביטחון לרבבות הישראלים שפשוט מצאו את עצמם נודדים במשך יותר משמונה חודשים.
אף אחד מאיתנו לא רוצה לראות את המספר 365 על מד החטופים המופיע באתרי האינטרנט השונים. אף אחד לא רוצה להבין ששנה חלפה מהיום בו הופקע החופש של אנשים שפשוט חיו את חייהם. כל יום שעובר ורק מקרב אותנו לשם נשמע כבר דמיוני. אסור לחכות יותר. וכן, משהו לא עובד. אז מה עכשיו? ככל הנראה כלום בינתיים. והכלום הזה יעלה לנו ביוקר.
התרעות פיקוד העורף