אז זה כבר עבר. ההיסטוריה תשפוט, אבל דבר אחד ראוי שנזכור וראוי שנתניהו ישנן מהשנים המשותפות שלהם, כשביידן אומר Don’t, הוא מתכוון לכל מילה, אומר ועושה.
אז הפעם אין המדובר ביחסי ישראל-ארה״ב, אלא בענייני פנים. כדאי שנתניהו ילמד מהנחרצות זאת להקשר אחר שמונח כרגע על שולחנו, מתי ואיך לפטר את שר הביטחון, יואב גלנט. אז כדאי שנאמר לו Don’t וכדאי שיאזין לקולות הבאים מן העם הזה: "Don't, Bibi Don't".
קשה לו עם שרי ביטחון חזקים ודומיננטיים, אבל מה לעשות והתפקיד הזה, שר ביטחון, הוא החזק בממשלה. הוא נוגע בכל תחומי החיים שלנו, כלכלה וחברה וחוץ קודם כל ומעבר לכל, בטחון שבלעדיו אין מדינת ישראל. אבל הרי נתניהו הוא ״מר ביטחון״ ובזכותו ישראל שורדת, אז מה נדחקים פה אחרים?
השיח בין ראש ממשלה לבין שר ביטחון צריך להיות דו שיח, להציג דעות מגוונות, לשמוע האחד את האחר ולבטוח אחד באחר. ההחלטה בסוף היא של ראש הממשלה, כך נכון וראוי, אלא ששר הביטחון והצמרת הביטחונית של ישראל הגיעו למסקנה כי ראש הממשלה טועה וכי שיקוליו אינם עניינים וכי לא טובת המדינה אלא טובתו שלו עומדת לנגד עיניו. לא אני אמרתי זאת, אלא גלנט, גנץ ואייזנקוט.
כך גם ראשי מערכת הביטחון שאת דבריהם ממציאים מתוך הפורומים החשאיים ביותר. זה הרגע שהם צריכים. צריכים, לא רק יכולים, לערער על החלטותיו.
גלנט, מאז פרצה המלחמה, מקפיד להביע דעות עצמאיות, הוא גם חושף בפומבי את עמדות ראש הממשלה ומבקר אותן. בריא? לא. אפשרי? גם, כי טובת המדינה. וטובת אזרחיה קודמות לכל ובמיוחד בעת הזו. נתניהו ציפה אולי כי גלנט יתפטר מרצונו, זה היה מסדר לו את הפיטורין שלו, הנה, דרג מדיני התפטר, לקח אחריות, ושם כמובן היא נעצרת ובא שלום על ישראל.
רמה נמוכה כזו של ביטחון בקברניטים, הולכת ונמשכת מאז ימי ההפיכה המשטרית. ההחלטה להדיח את גלנט (יש המשתעשעים גם להדיח בהזדמנות זאת את גלי בהרב-מיארה) יפריח רוח חדשה במפרשי המחאה, קל יותר למחות על דבר מוחשי, למשל, פיטורי שר ביטחון ,רמטכ״ל או ראש שב״כ.
התרעות פיקוד העורף