לדבר בערבית: רק שינוי האסטרטגיה הישראלית מוביל למהפך במאזן הכוחות האזורי

בטור שפרסמתי כאן לפני כשבוע טענתי בתוקף שאנו טועים בבחירה בקו של המתנה מתוקשרת ל"תגובה" מאיראן ומלבנון. לא רק שאנו מנרמלים בטעות תקיפות לשטח מדינת ישראל, הרי שהתקיפה "הצפוייה" אינה גזירת גורל כלל ועיקר. היקפיה ואופייה טרם נקבעו, וכי עלינו לשנות אסטרטגיה ולדבר (במילים ובמעשים בשטח) בערבית ובפרסית דווקא על התגובה הישראלית הצפוייה.

מאז, ולהערכתי כולם מרגישים זאת, חל שינוי ברצף האירועים "המתוכנן". אז מה בעצם היה לנו כאן? זה התחיל בקול תרועות מלחמה המעורבות ברגשות נקם עזים, בעיקר על כבוד לאומי שנפגע קשות באיראן ועל כבוד ארגוני כמו גם אובדן של דמות מאוד מרכזית בחזבאללה. דברי הרהב והאיומים שנשמעו תחת כל עץ רענן לא היו מביישים כאלו השמורים אך ורק למלחמת גוג ומגוג.

והנה, בחלוף למעלה משבוע, אופי השיח כמו גם הטון שלו בשני הצדדים השתנו מן הקצה אל הקצה. עכשיו פתאום מופיעות אמירות בצד השני כמו "להגיב בזהירות", הדגשות כי "לא רוצים במלחמה כוללת", או לחילופין כי "התגובה תהיה בהתאם לנורמות ולחוקים הבינלאומיים". אמירות רבות מהסוג הזה כוללות אחת מעניינת במיוחד של שגריר איראן באו"ם, לפיה איראן תשקול מחדש את התקיפה אם תהיה הפסקת אש בעזה.

הקורא בוודאי שואל את עצמו מה קרה כאן. האם יתכן שאיראן ואולי גם לבנון (ואני משתמש במתכוון במינוח לבנון ולא חזבאללה) מחפשות אחר דרך "לרדת מהעץ" הגבוה שעליו הן טיפסו בהצהרותיהן מלפני כשבוע?

ובכן, התשובה היא "תקשורת אסטרטגית". זה מינוח מוכר במדע המדינה לדו-שיח בין מדינות המעוניינות להשפיע זו על זו. כל עוד איראן ולבנון היו לבדן בתחום המסרים ודברי הרהב לא התקיימה תקשורת כזו. אולם מהרגע שבו שינתה ישראל את האסטרטגיה שלה והחליטה שלא לשבת ולהמתין אלא להיות צד יוזם ואקטיבי, הרי שזירת הקרב המרכזית של השבוע האחרון לא הייתה בעזה (עם כל הכבוד למאמץ המבצעי של לוחמינו), אלא דווקא בזירת התקשורת האסטרטגית.

מה זה אומר? המדובר ברצף של הצהרות ומסרים במילים, לצד מעשים בשטח המבהירים לצד השני את כוונותיך ומגבים אותן בהכנת יכולת תואמת שתאפשר ביצוע בהינתן הצורך:

ברקע למילים ולמעשים, מתבצעות בישראל הכנות מתוקשרות למתקפת תגובה באיראן ובלבנון, כשמעליהם הכותרת המרכזית בכל החלופות היא של הרס תשתיות רחב היקף שקשה יהיה להשתקם ממנו עם נזק אגבי רב.

וזה משפיע. אפילו מאוד משפיע:

וזה מה שכתבתי בשבוע שעבר: "ההישג הנדרש בשלב הזה הוא בכלל למנוע מתקפה מתואמת רבתי על ישראל מאיראן ושלוחותיה, תוך אימוץ העיקרון הזה גם למציאות שלאחר המלחמה, והימנעות ככל האפשר מיצירת "מאזן הרתעה" בין הצדדים. לכל הפחות לעקר ולפצל את המתקפה האסטרטגית למספר מתקפות טקטיות לא מתואמות ומסונכרנות ביניהן על מנת שהצד השני יוכל לסמן וי על שביצע מענה כלשהו.

זה נקרא "לדבר בערבית", וזה בכלל לא משנה אם ישראל מעוניינת או לא במלחמה כוללת. אנו עוסקים כרגע בשיקום ההרתעה ליום שאחרי. האיפוק והמסרים בחדרי חדרים (שאני בטוח שהועברו) הם יפים, אך בעידן שלאחר ה-7 באוקט', כוחם אינו מספיק על מנת ליצור הרתעה ובטח שלא כדי לעצב מציאות. מסרי ההרתעה אמורים להשפיע גם על קהלי הבית בלבנון ובאיראן, כדי שאלו בתורם יחששו, יתחילו לשאול שאלות ויפעילו לחץ על מנהיגיהם להימנע מתקיפה, שבסוף תפגע בהם עם תגובה ישראלית תקיפה. מסרים פומביים ישראליים תקיפים וחד ערכיים יספקו גם כלים למיתון המצב בידי השותפים הבינלאומיים והאזוריים שמנסים לתווך בין הצדדים כבר מזה כמה ימים.

תכני המסרים צריכים להיות חד משמעיים:

אין זה אומר שלא תהיה תקיפה מאיראן ומלבנון בשם הכבוד הנגזל, אבל זו תהיה כזו שאין בינה לבין הכוונות המקוריות של מתקפה מתואמת מכמה חזיתות, מאות ואלפי טילים בעת ובעונה אחת, פגיעה במטרות תשתית אזרחית לאומית בישראל והשמדתן – דבר וחצי דבר. אלא יותר בכיוון של משהו מדוד המכוון לעבר מטרה צבאית איכותית כזו או אחרת או יעד איש בכיר. המדובר בשינוי מהותי מאוד, והאמת – המשך הדו (או תלת) השיח בין הצדדים בשילוב מרכיבים אזוריים ואמריקניים עשוי להשפיע גם על זה. בקונסטלציה מסוימת – גם עד כדי חיפוש איראני ולבנוני אחרי סולם שיאפשר להם לרדת מהעץ הגבוה שעליו הם טיפסו.