ה"קונספציה" של הימים ההם גרסה שמצרים לא תצא למלחמה כל עוד להערכתה יש לישראל עליונות אווירית. גופי המודיעין בישראל ידעו בוודאות שהערכת המצב במצרים גרסה שיש לישראל עליונות אווירית בלתי מעורערת. המסקנה הייתה ברורה: הסבירות למלחמה יזומה מצד מצרים נמוכה מאוד.
תוצאות המתקפה האיראנית היו מעודדות. רוב הטילים לעבר ישראל יורטו. אחרים נפלו בשטחים פתוחים. ישראל, כמו ישראל, גלשה לאופוריה חסרת בסיס באשר ליכולותיה המוגבלות של איראן כלפיה.
ארבעה חודשים לאחר מכן שוב ניצבה ישראל מול איום חד-משמעי של איראן על כוונתה לשגר טילים בליסטיים לעבר "יעדים צבאיים" בישראל. הפעם, ההצדקה של איראן לירי הטילים היא פעילותה האינטנסיבית של ישראל נגד החיזבאללה, ובעיקר חיסולו של מנהיג הארגון נסראללה וראשי כוח רדואן.
גם הפעם העדיפה ישראל להכיל את המתקפה ולא להקדים מכת מנע נגד איראן. גם הפעם, כך ניתן להעריך, שימשה עמדת הממשל גורם מרכזי בהכרעה זו.
גם עכשיו, כמו ב-1973, הממשל האמריקני מנסה לרסן את אופי תגובותיה של ישראל. אישים בכירים בממשל, ובהם הנשיא, מזהירים מפני פגיעה במתקני הגרעין והנפט של איראן. בפועל משמעות הדבר היא שארצות הברית מצפה שישראל תגיב בצורה מרוסנת מאוד, לא ברור נגד איזה יעד.
לעומת זאת, מנקודת ראותה של ישראל תגובה מרוסנת שתוביל למתווה של "פגיעות פינג פונג" בינה ובין איראן, בדומה למתווה שהיה בין ישראל והחיזבאללה במהלך השנה האחרונה, עלולה לפגוע קשות בדימוי ההרתעתי של ישראל ובחופש התמרון שלה בזירות המלחמה השונות. אם כך יקרה, עלול להיסדק באורח חמור האמון ביכולת של צה"ל ומערכות הביטחון להוביל ל"ניצחון מוחלט", יעד שנושא בגאון ראש הממשלה.
אם אכן תגיע ישראל למסקנה שיש לאיראן יכולת לגרום לישראל מה שמכונה "נזק בלתי נסבל" (unacceptable damage), אזי ייתכן שתתחייב מכך, מנקודת ראותה של מדינת ישראל, אסטרטגיה של מערכה כוללת מול איראן ולא מתווה של פגיעה חלקית שתוביל למעין מלחמת התשה מתמשכת. מערכה כוללת כזו אמורה לפגוע באורח אנוש ביכולותיה ההתקפיות של איראן ולהרתיע אותה מהמשך ההתקפות על ישראל.
התרעות פיקוד העורף