אף אחד לא יודע מה באמת עבר בראשה של אותה אם מירושלים כאשר נטלה את חייהן של בנותיה ואת חייה שלה. רוב האנשים לא מודעים לכך, אבל דיכאון הוא מחלה שבמקרים קיצוניים יכולה אף להוביל למוות. על פי ההערכות, כ־8% מהאוכלוסייה סובלים מדיכאון, רובם כלל לא מודעים לכך ולא פונים לסיוע מקצועי. הדיכאון נגרם, לרוב, ממשמעות יתרה שהחולים מעניקים לגורמי לחץ שונים כמו עומס בעבודה, קושי כלכלי ועוד.

יש טיפול יעיל לדיכאון, אבל הוא דורש זיהוי של המחלה ופנייה לבקשת עזרה. הסימפטומים הנפוצים של המחלה כוללים, בין היתר, ירידה במצב הרוח, חוסר הנאה מדברים שבעבר גרמו לרגשות חיוביים, אי שקט ושינוי בשעות או במהלך השינה, עצבנות, מחשבות אובדניות וירידה בריכוז ובתיאבון. אם אתם, או מישהו קרוב אליכם, חווים חלק מהסימפטומים האלה במשך יותר משבועיים - פנו לאיש מקצוע, לרופא, לפסיכולוג או אפילו לחבר טוב. דיכאון הוא לא בושה, אל תפחדו לקבל עזרה.

האם היה אפשר למנוע את הטרגדיה? האם היה אפשר למנוע את הטרגדיה?

קבלת עזרה מקצועית מפחיתה מצוקות באופן ניכר

המחקרים מוכיחים שקבלת עזרה מקצועית מפחיתה בצורה ניכרת את המצוקות שהסובלים מדיכאון חווים. הקבוצות הנמצאות בסיכון הגבוה ביותר ללקות בדיכאון הם בני נוער וקשישים, שרבים מהם בודדים וסובלים ממחלות אחרות. רוב האנשים שסובלים מדיכאון שורדים, אבל יש מיעוט קטן שלא פונה לסיוע מקצועי ונופל לתהום, שמעצימה את התחושה שאין מי שיעזור לו. אלה אנשים שחשוב מאוד להדגיש לפניהם את חשיבות הסיוע. רובם המוחץ של אלו שמקבלים טיפול מרגישים הקלה מהירה מאוד ומיידית, והסיכון האובדני שלהם פוחת.

אפשרויות הסיוע רבות ומגוונות. אפשר לפנות לרופא המשפחה ולספר לו על החוויות והרגשות שלנו, הוא שם גם בשביל זה. מומלץ תמיד גם לפנות למוקד הטלפוני של ער”ן, במספר 1201, או לאתר סיוע והקשבה ברשת (סה”ר). אל תשמרו בבטן, דברו על הרגשות שלכם עם הקרובים אליכם. גם כשזה לא נראה ככה, תמיד יש מי שיכול לעזור.

רבים מאלו שמנסים להתאבד סובלים מהפרעה נפשית כמו דיכאון, חרדה או הפרעה דו־קוטבית. זיהוי התסמינים והמודעות אליהם עשויים להפחית את הסיכון האובדני בקרב אלה שסובלים מקשיים נפשיים.

לכן יש להשקיע בחינוך לנושא ובעיקר לשים לב לאנשים סביבנו. אם חבר לכיתה, עמית בעבודה או קרוב משפחה מפגין שינוי קיצוני במצב הרוח – שאלו אותו לשלומו, עודדו אותו לפנות לטיפול. יכול להיות שתצילו חיים.

הכותב הוא ד”ר לפסיכולוגיה קלינית ומרצה בכיר במכללה האקדמית תל־אביב־יפו