"הגיע הזמן שהממשלה תמשול, שהמחוקק יחוקק ושהשופטים ישפטו". גרסאות שונות של משפט זה נאמרו מפי שרי הממשלה שוב ושוב בחודשים האחרונים, ובייחוד לאחרונה מפי שר החינוך נפתלי בנט. ותפיסה זו מכשירה, כל פעם מחדש, מהלך קיצוני מקודמו. האמת? היא נשמעת מפתה. יש נבחרים שנבחרו, ועליהם למשול. השופטים? שיתרכזו בשיפוט. וחברי הכנסת? בחקיקה. אלא שבין זה לבין דמוקרטיה אין כמעט דבר. מה שקורה בפועל הוא שבאמצעות ג'ינגל בכירי הקואליציה מצמצמים את הגדרת הדמוקרטיה לנוסחה פשוטה: הכרעת הרוב. והרי הרוב תומך בממשלה, ועל כן זכותה לעשות כאוות נפשה. מסתייגים? "הפסדתם בקלפי, חכו לבחירות הבאות", הם יאמרו.

האמת היא שמשקרים לנו בלי בושה. כבר בשיעורי האזרחות מלמדים בצורה ברורה: הכרעת הרוב היא עיקרון הרה גורל בדמוקרטיה, אבל רק אחד מרבים. חופש הביטוי, חופש המחשבה והמצפון, חופש התנועה, חופש העיסוק, חופש הדת, החופש מדת – אלה עקרונות גורליים לא פחות. לכל אדם זכות להתבטא, ואין להפלותו בשל זהותו, שיוכו, חזותו. עקרונות אלה מופיעים במגילת העצמאות שלנו.

הדמוקרטיה מהותה סובלנות, וגם כיבוד מיעוטים. הדמוקרטיה נושמת פלורליזם. לא עצם קיומן של קבוצות שונות בחברה הופך אותה לפלורליסטית; המפתח הוא בנכונות הציבור להכיל עמדות שונות, וביכולתם של קולות רבים ושונים להתקיים זה בצד זה ולהישמע ללא אלימות. העניין הוא במתן לגיטימציה לעמדות קצה, מרגיזות ככל שיהיו. ממשל דמוקרטי חייב לאפשר את אלה, בין השאר משום שלא לעד צד זה יישאר בשלטון.




המנהיגות שלנו מתנהגת כאילו הכללים לא חלים עליה

ומעבר לכל אלו, אחד העקרונות היפים בדמוקרטיה הוא ההסכמיות, כלומר הסכמה רחבה על כללי המשחק הפוליטיים. מותר לבקר, למשל, אך אסור להסית. "הטוב המשותף" אינו הטוב של קבוצת הרוב הדומיננטית, אלא של מספר אזרחים רב ככל הניתן. הרעיון הוא לחפש לכידות חברתית ואת שביל הזהב, שכן מוסכם כי ראש הממשלה והשרים הם של כולם, לא רק של מי שבחר בהם. ועוד לא דיברנו גם על איזונים ובלמים, עקרונות מפתח דמוקרטיים מהעת העתיקה, המונעים צבירת כוח מופרז בידי אדם אחד.

אבל המנהיגות שלנו מתנהגת כאילו כללים אלה אינם חלים עליה. כאילו עקרונות אלה הם לא יותר מקישוטים שזכותם לתלות או להסירם מקירות השלטון כרצונם. האיזונים והבלמים? מושלכים לפח האשפה בשם הססמה "משילות". כשמתבוננים במבט רחב מבינים כי אין קשר לכך שזוהי ממשלת ימין; זו פשוט מקהלת "משילות" שדורסת את כללי הדמוקרטיה העדינים כדי להנציח את שלטונה. התוצאה? גם אם ‏הרוב תומך בבנימין נתניהו כראש ממשלה ובשותפיו הקואליציוניים, השאר מתעב אותם בעוצמות כמעט חסרות תקדים. כל חקיקה הופכת למאבק עקוב מדם. האם כך אנו רוצים לחיות?

אני לא. ואני יודע שיש דרך אחרת. שעל חוקים שמועילים לציבור בכללותו אין מחלוקות עמוקות כל כך. ראינו זאת, למשל, בחקיקה להפחתת הריכוזיות במשק, למיסוי על אוצרות טבע (ששינסקי), בצמצום פערי השכר במוסדות פיננסיים ואפילו במאבק למען לגליזציה של מריחואנה. חוקים המקדמים אינטרסים רחבים מצליחים להתעלות מעל ההתכתשות בין אופוזיציה לקואליציה. אבל השלטון הנוכחי מתעקש לקדם החלטות שמנוגדות לעקרונות המהותיים לדמוקרטיה – פרט לעקרון הכרעת הרוב. גם בטורקיה מכריע הרוב, האם היא דמוקרטיה?

שימו בצד את התפיסה הביטחונית שלכם וחשבו באיזו מדינה הייתם רוצים לחיות. אם חשובים לכם חופש הביטוי, זכות האזרח לחתור לאושר ועקרון ההסכמיות, אז בלי קשר למחלוקת שמאל־ימין, אתם דמוקרטים. ובמקרה זה, הממשלה הנוכחית אינה מייצגת אתכם. ההפך. 

הכותב הוא עיתונאי ובלוגר פוליטי ומנהל המיזם "100 ימים של שקיפות"