אחרי סיומו לאחרונה של מושב החורף הארוך של הכנסת, אפשר לנשום לרווחה. מושב זה, והשנה האחרונה בכלל, הביאו עלינו רצף בלתי פוסק של הצעות חקיקה הפוגעות בערכים דמוקרטיים. במושב הקודם עבר חוק ההדחה, המאפשר לכנסת, ברוב של שלושה רבעים מחבריה, לעקוף את רשויות האכיפה ובתי המשפט ולהדיח חבר כנסת על סמך חשדות להסתה, לגזענות או תמיכה בטרור. כמו כן, עבר חוק העמותות, אשר כונה בטעות “חוק השקיפות”, אף שלא היה בו שום יסוד של חשיפת שקיפות או הגברתה, שכן כל המידע על תרומות ממדינות זרות היה גלוי על פי חוק קודם, וכל מטרת החוק החדש הייתה שיימינג ותיוג העמותות בתור “סוכנים זרים”.
בטרם יבש הדיו על חוק זה, במושב הנוכחי נדונו שורה של הצעות חוק העוסקות באותן עמותות בדיוק: חוק למניעת תקני שירות לאומי בעמותות, חוק הפוגע בתקציבן בשל פגיעה בפטור ממס על תרומה עבורן, חוק המבקש למנוע מעמותות כגון שוברים שתיקה להופיע בבתי ספר (אך יפגע בעוד עמותות רבות אחרות), חוק המבקש להטיל על עמותות קנס כאשר הן מגישות בקשות חופש מידע ועוד ועוד. כך גם הוצע להרחיב את חוק החרם משנת 2011, כדי שמוסדות להשכלה גבוהה יקבלו סנקציות כספיות חריפות אם מי מחבריהן קרא ל”הטלת חרם על ישראל”, כאשר בהגדרה זו כלולים גם מי שקראו להטיל חרם על מוסד או מוצר שמיוצר ביהודה ושומרון. ברור, אם כן, שהממשלה נמצאת במתקפה רבתי נגד ארגוני זכויות האדם וכן נגד בני אדם בכלל הנאבקים נגד מדיניותה.
מעבר לכך, הכנסת ביקשה להרחיב את תחולתו של סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, המאפשר פסילת רשימות וחברי כנסת, וכן העלתה הצעה להתנות את חברותו של חבר הכנסת בהצהרת אמונים ל”מדינה יהודית ודמוקרטית”, הצהרה שעלולה להדיר את אזרחי ישראל הערבים מחברות בכנסת, שכן ביטוי זה הוא, בראייתם, סמל לאפליה ולהדרה כלפיהם.
כדי להשלים את התמונה, על השולחן מונחות כל העת גם הצעות חוק שכל מטרתן פגיעה בסמכותו של בית המשפט העליון. חלקן עוסקות בהגבלת סמכותו לבקר חקיקה של הכנסת, חלקן מבקשות לאפשר לכנסת “להתגבר” על פסיקת בית המשפט, משל הייתה המלצה בלבד. ההצעה שהתפרסמה במיוחד, וכונתה “אקדח על השולחן” מפי נשיאת העליון מרים נאור, עסקה בשינוי הרוב הנדרש בוועדה למינוי שופטים לשם מינוי לבית המשפט העליון, כדי להעניק כוח גדול יותר לשרת המשפטים והפוליטיקאים בוועדה. וזאת בלי שהזכרנו את חוק ההסדרה, שהיועץ המשפטי לממשלה עצמו מסרב להגן עליו בבג”צ, בשל היותו, לדבריו, בלתי חוקתי וסותר את כללי המשפט הבינלאומי.
התמונה המצטיירת מדאיגה וממשיכה את המגמה שהובילה הכנסת ה־18 ומתחדשת עתה לאחר דעיכה מסוימת בכנסת ה־19, של מתקפה רבתי על הדמוקרטיה וערכיה: חופש הביטוי וההתאגדות, שוויון כלפי המיעוטים, הפרדת הרשויות ועצמאות בית המשפט. בהרבה מקרים ההצדקה שבפי המציעים היא “אנחנו נבחרנו, ויש לנו רוב”, ומשמעה: דמוקרטיה היא כל כולה שלטון הרוב, היכול לעשות כרצונו, ואין לה שום מהות. להם יש לענות: דמוקרטיה שאינה מתחשבת בזכויות אדם ובעיקר בחופש הביטוי ולא מגנה על מיעוטים, היא קליפה ריקה של פרוצדורה והכרעות, שאין בה תוכן וקצרה הדרך בינה ובין עריצות הרוב והידרדרות למשטר לאומני אנטי־דמוקרטי. מצער שלשם אנו צועדים בעיניים פקוחות.