מאז שהפכתי לאם, יום הזיכרון לשואה ולגבורה מייצר עבורי אתגר תודעתי חזק עוד יותר. המחשבות מתרוצצות, העצב מחלחל, אבל איפשהו זה נעצר. הדמיון אינו מצליח להכיל את הניסיון. לעבור את השואה זה דבר אחד. נס בפני עצמו. להיות הורה בשואה, כל שכן אישה ואם, זה דבר אחר. שיח השואה המרכזי הקיים בישראל הוא גברי מיסודו. אין זה חדש, כי ההיסטוריה ברובה נכתבה בידי גברים ובעיקר על גברים. אומנם יש דמויות נשיות בולטות שנחצבו עמוק בתודעה הציבורית, כמו אנה פרנק, הילדה מאמסטרדם אשר מצאה את מותה עם משפחתה בברגן בלזן והשאירה אחריה את יומנה המפורסם, הצנחניות חנה סנש וחביבה רייק ולוחמות המחתרת צביה לובטקין וחייקה גרוסמן, אך זה לא מספיק.
שמות חשובים, כמו מרדכי אנילביץ', יצחק (אנטק) צוקרמן, פרימו לוי, אלי ויזל, אוסקר שינדלר, שלמה פרל - ייבדל לחיים ארוכים - ועוד רבים אחרים, בוודאי מוכרים לציבור הישראלי היטב. אבל כמה אנשים באמת שמעו על השם סטפניה וילצ’ינסקה, שותפתו המסורה של יאנוש קורצ’אק לניהול בית היתומים שלו, אשר נספתה עמו ועם תלמידיהם בטרבלינקה? כמה באמת מכירים את השם רבקה קופר, חברת מחתרת גטו קרקוב, אסירה באושוויץ־בירקנאו ולימים מזכירת קיבוץ דגניה ב’? כמה באמת יודעים ויודעות כי מרבית חסידי אומות העולם הם בעצם נשים?
אין אישה דומה לרעותה, וכל אישה ואדם הנם עולם בפני עצמו. אך אין ספק כי ישנן תכונות מסוימות - חיצוניות ופנימיות - אשר סייעו לנשים רבות לעבור את התופת הנאצי, ואף להיטיב עם הסביבה. סיבולת נפשית גבוהה, יכולת אלתור ותמרון, אמפתיה מפותחת וכמובן, המרכיב האמהי הן רק חלק מתכונות אלו.
כמו בתחומים רבים אחרים, המחקר המרכזי על השואה לא התרכז בעיקרו בשיח מגדרי. למעשה, רק בשנים האחרונות החלו דיון ומחקר עיוני אשר שמו במרכזם דיון על אודות נשים בשואה. מדובר בנושא רחב ורב־ממדים, המקיף שאלות ונושאים מגוונים, כגון אסטרטגיות וטקטיקות הישרדות בראייה מגדרית, אמהות וילדים בשואה, נשיות ומיניות בשואה, הריון ועוד.
אין זה סוד כי במחנות הייתה קיימת הפרדה טוטאלית כמעט בין גברים לנשים. הגברים נוצלו ברוב המקרים לעבודות כפייה פיזיות, בעוד הנשים נשארו עם ילדיהן ובנותיהן הקטנות ועם ההתמודדות עם עינויי וייסורי היום־יום, שהועצמו בידי הצורך לדאוג לילדים. כל יום של הישרדות כזאת הוא בחזקת גבורה. מעבר לחיי המחנות, חשוב לזכור כי השואה הובילה לכך שנשים ונערות יהודיות הפכו אקטיביסטיות ולחמו במסגרת המחתרות בגטאות, בקבוצות הפרטיזנים ובתנועות הנוער – תפקידים ופעילויות שהיו שונים בתכלית מפועלן השוטף של נשים לפני המלחמה.
לימודי השואה וחקרה הם נשמת אפו ההיסטורית של העם היהודי. טוב ייעשה אם בין כותלי הזיכרון נעלה על נס גם את מקומן וכבודן של הנשים. כעם וכחברה, יהיה מדובר בצדק היסטורי, ולבטח גם נוכל להישיר מבט, ללמוד ולהשכיל מכך – בתקווה גדולה כי לעולם לא עוד.
הכותבת היא עיתונאית, דוקטורנטית למשפטים ותקשורת באוניברסיטת בר אילן ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה