יש הרבה דיסאינפורמציה בתקשורת בקשר להחלטת בג"ץ בעניין גירוש המסתננים למדינה שלישית. חמישה שופטים קיבלו באופן חלקי את עמדת המדינה, שלפיה יש לה סמכות לגרש מסתננים למדינה שלישית מרצונם או שלא מרצונם, אם קיימת סכנה מוחשית לגורלם במידה שיוחזרו למדינות המוצא שלהם.

המחלוקת האמיתית הייתה בשאלה אילו אמצעים אפשר לכפות על אותם מסתננים כדי לחייב אותם להסכים, או בלשונו של אחד השופטים "כופים עליו עד שיאמר 'מסכים אני'". בעוד המדינה סברה שאפשר לכלוא אותם ללא מגבלות זמן עד שיגידו "מסכימים אנחנו", בג"ץ סבר שאי אפשר לכלוא אותם מעבר ל־60 יום משום שזה לא מידתי ולא סביר ואולי גם לא מוסרי. אם הם יתנו הסכמתם לגירוש לאחר המאסר הממושך, זו לא תהיה הסכמה אמיתית אלא הסכמה כפויה. כזו שהמדינה ממש אינה יכולה לפעול על פיה, כדבריה.

אין ממש חדש בעמדתו של בג"ץ, הנסמך בין השאר על עקרונות המשפט הבינלאומי - קהילה שישראל בדרך כלל גאה להשתייך אליה. מאסר תוך כפייה אינו חוקתי ואינו מידתי. המדינה אינה מבליטה די הצורך את תנאי ההסכמה שהיא עצמה כפתה, ואף שהיא עצרה אותו והעמידה אותו בפני בג"ץ, ובג"ץ קיבל אותו "כזה ראה וקדש", ובמובן זה בג"ץ לא מנע מהמדינה גירוש בכפייה, המדינה מנעה זאת מעצמה. לכן לא ברור על מה הזדעקו השרים, שכבר הספיקו להתבטא בתקשורת מאז החלטת בג"ץ.

ראוי להקשיב להצעתו של בג"ץ לפזר את המסתננים באזורים שונים, מה שמצוי בסמכותה של הממשלה, ולהקל במידה רבה על מצוקתם של תושבי דרום תל אביב, שבין בתיהם מתרכזים היום המסתננים ונכון לעכשיו הם הסובלים העיקריים מהמצב שנוצר. בג"ץ קבע כי גירוש מסתננים למדינה שלישית מותנה בשלושה תנאים: "על המדינה השלישית להיות מדינה בטוחה, צריכים להתקיים תנאים פרוצדורליים להבטחת קיומו של הסדר ההרחקה, ויש לכונן מנגנוני ביקורת ופיקוח נאותים על ההסדר", הכל על פי עקרונות הדין הבינלאומי.

כללו של דבר, אם מדינת ישראל תסיר את מגבלת ההסכמה שהיא הטילה על עצמה, כי אז אפשר יהיה לגרש את המסתננים למדינה שלישית גם ללא הסכמתם.