כמה וכמה פרשנים, בהם ישראלים, טענו בחודשים האחרונים כי לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין אין עניין בהידרדרות המזרח התיכון למלחמה, וקונקרטית - בפתיחת סבב לחימה רחב, במה שמכונה בישראל "החזית הצפונית". הם המשיכו וקבעו כי פוטין מתעדף את המהלכים לביסוס מחודש של משטר אסד, ובמיוחד את המאמץ לחיסולם הסופי של קני ההתנגדות האחרונים של הארגונים האסלאמיים באזור דמשק ובצפון סוריה.

עוד גרסו המומחים כי מוסקבה מעוניינת ליצור שקט תעשייתי כדי לבסס אחיזה ארוכת טווח בסוריה באמצעות בניית יכולת פעולה ימית ואווירית, נוכח שאיפתה לפריסה צבאית־אסטרטגית קבועה במזרח הים התיכון. יש אף המרחיקים לכת וגורסים כי לפוטין אין עניין לפגוע בעוצמתה של ישראל לאור קשריו הטובים עם נתניהו וניסיונו למצב את עצמו כמנהיג העולמי היחיד הנהנה כיום מאמון בטהרן, בדמשק ובירושלים. לראיה, כך טענו, הוא פועל בתיאום צבאי עם ישראל וחותר להגבלת חופש הפעולה האיראני בסוריה.

נוכח תפיסה זו ראוי שבירושלים יבחנו גישה מנוגדת לחלוטין. ביסודה של עמדה זו ניצבת ההערכה כי במסגרת המרוץ שמנהלת רוסיה למיצובה מחדש כמעצמה צבאית עולמית, שוות כוח לארה"ב ולסין, פריצתו של עימות מזוין בין ישראל לשותפותיה של מוסקבה בדמשק ובטהרן אינה עומדת בהכרח בסתירה לאינטרסים של פוטין - ואולי אף עולה בקנה אחד עמם. אולי פוטין אינו מעודד באורח פעיל עימות כזה, אך אם זה יתפתח, עקב התנהלותן ופעילותן של ישראל מזה ושל איראן וסוריה מזה, ייתכן שלא יפעל לבלום אותו. להפך - הוא יבקש לנצלו לצורך מיצובה של רוסיה כמובילת המחנה המנצח בזירת המזרח התיכון ולהמחשת יכולותיו לפגוע בארה"ב ובשותפותיה.

הערכה זו ניצבת על שתי רגליים: הראשונה, השימוש החוזר ונשנה של פוטין באמצעים כוחניים, ללא תגובה משמעותית מהצד שכנגד. השנייה, המתח הגובר בין רוסיה לארה"ב סביב שורת סוגיות, ובראשן חזרת מרוץ החימוש וגרסתה המעודכנת של המלחמה הקרה.

בהקשר של הנטייה הגוברת לשימוש בכוח צבאי, נכון להזכיר את מהלכיה של רוסיה החל מקיץ 2008, אז פלשה לאוסטיה ולאבחזיה וסיפחה אותם אליה למעשה, על חשבונה של גאורגיה החלשה. לאחר מכן החלה רוסיה להתערב בענייניה הפנימיים של אוקראינה, מה שהוביל בסופו של דבר לפריצת המלחמה שם ולהשגת שליטה רוסית במזרח המדינה. כמעט בהמשך ישיר לכך שיגרה רוסיה כוחות לסוריה, מה שהביא בשלב ראשון לבלימת תבוסתו של משטר אסד, ומאוחר יותר לניצחונו במלחמת האזרחים.

משמעות הדברים היא שהחל מ־2008 מפעיל פוטין כוח צבאי באורח שיטתי לקידום האסטרטגיה שלו במעגל הקרוב לגבולות רוסיה, אך גם בזירות רחוקות יותר, שהוא מחשיב לחיוניות למעמדה הבינלאומי. המחיר שרוסיה נדרשת לשלם עד כה בעוון תוקפנותה הוא בתחום הכלכלי־מדיני, ולא נראה כי יש בכך די להרתיעה.

בקשר לחזרתה של המלחמה הקרה ולאסטרטגיה החיכוכית שמוביל פוטין מול נשיא אמריקאי נטול מדיניות חוץ ממשית, המביא לדעיכת השפעתה האפקטיבית של ארה"ב בכלל ובמזרח התיכון בפרט, תקצר היריעה מלפרט. די להזכיר שתי תופעות עיקריות: השימוש הרוסי ביכולות התקפיות בתחום הסייבר, ונכונותה של מוסקבה לעשות בהן שימוש מבצעי. בעניין זה כדאי פשוט להקשיב לדבריו של ראש ה־NSA האמריקאי, שהלין למעשה, בשבוע האחרון, כי לא ניתן לו אישור של הבית הלבן לאמץ מדיניות תגמול הולמת לנוכח תקיפות סייבר רוסיות חוזרות ונשנות.

הסוגיה השנייה בגישתו החיכוכית של פוטין היא חזרתה של רוסיה למרוץ החימוש הטילי והגרעיני. בשבוע שעבר, בנאום בחירות תוקפני, חשף פוטין לראשונה כי רוסיה עומדת לפני השלמת פיתוח של אמל"ח גרעיני חדיש בעל יכולת הנעה והכוונה עצמית, שיאפשר לה לפגוע בכל מטרה על הגלובוס - לרבות ארה"ב.

בשורה התחתונה, בראייתו הגלובלית של פוטין, ישראל של נתניהו היא שותפה של ארה"ב ושל טראמפ, קרי המחנה היריב, ומנגד אסד הוא שותף אסטרטגי הזוכה שוב ושוב לגיבוי רוסי, גם כאשר הוא חורג מהקו ועושה שימוש בנשק כימי ובהפצצת אזרחים. גם טהרן וגרורתה חיזבאללה נמנים עם ה"טובים", בעיניה של מוסקבה - על אף מספר ניגודי אינטרסים מובנים בתחום האנרגיה - בראש ובראשונה בגין העוינות שבינם לבין ארה"ב.

מכאן שבכל תסריט שבו תפעל ישראל נגד סוריה ואולי אף נגד חיזבאללה, טמונה האפשרות כי פוטין יעודד את שותפיו להגיב ואולי אף לנצל את ההידרדרות כדי להעביר מסר - שבשדה הקרב הגלובלי שותפיה של רוסיה יוצאים וידם על העליונה, או לכל הפחות לא כשידם על התחתונה. הפלת ה־16־F ומארב הטילים שנקלע אליו חיל האוויר הישראלי בהמשך לחדירת המל"ט האיראני הם אך בבחינת איתות למגמה זו.

הכותב שימש כסגן ראש המוסד וכראש "תבל"

tguvot@maariv.co.il