זה היה רק עניין של זמן עד שמישהו ייקח את תופעת הצנזורה בארצות הברית המכונה בטעות "פוליטיקלי קורקט" ויחיל אותה על אמנות, בטענה שמדובר בספרות "מדירה" ו"מסלילה". בהוצאות לאור בארצות הברית פועלת כבר זמן מה צנזורה במסווה של לקטורה לאיתור רגישויות. והנה, הפעם בחרה הצנזורה להניח על המנגל את "לוליטה" של ולדימיר נבוקוב ולשאול, לנוכח קמפיין MeToo#, מה עושים עם רומן שמעודד אונס קטינות.

המצדדים בצנזורה של הספר טוענים שהוא מעודד אונס של נשים. המתנגדים טוענים שאמנות זאת אמנות, ושאם נחרים את נבוקוב, איך נבוא בשערי דיקנס ודוסטויבסקי; הם עם היהודונים שלהם. ורגע, אם כבר מדברים, לא הגיע הזמן למחוק מדפי ההיסטוריה את "הסוחר מוונציה"? והאם מישהו בקהל שם לב כיצד מוצג קפטן אחאב? האין כאן ביזוי לנכים?

יש להניח שכסופרת היה עלי לבחור בצד המתנגדים, אבל דעתי היא שגם המתנגדים וגם המצדדים בצנזורה טועים באותה המידה מפני ששניהם, למרבה הצער, לא הבינו נכון את הרומן. מה שמוכיח שספרות, לפני הכל, היא "איך", ולא רק "מה". לו טרחו המצנזרים לקרוא את הרומן, היו מבינים שלפניהם דוגמה מובהקת ל"מספר לא אמין".

הומברט אינו פסיכופת. פסיכופת היה מישיר מבט לבת חסותו

לשם כך אסטה לרגע לסיפור אחר. ב"העד" של שולמית הראבן, סיפור שמתרחש בישראל על רקע השואה, מובאת בגוף ראשון דמותו של מדריך בפנימייה שקולט נער מפולין. הנער טוען שכל משפחתו נרצחה בפולין בטבח מחריד. המדריך מסרב להאמין לו. והנה, מבעד לדברי המדריך שמובאים, כאמור, בגוף ראשון, מצטייר לנו דווקא הנער כצודק, ואף לרגע אחד איננו מאמינים למדריך. אחר הפרסום קיבלה הראבן מבול של תלונות על כך שביזתה את השואה. כלומר, הבינו את ההפך הגמור ולקחו את דברי המדריך המגוחך ברצינות גמורה.

גם ספרה של גיל הראבן "השקרים האחרונים של הגוף" עוסק בדיון הזה. מישהו טוען ש"לוליטה" הוא "כתב הצטדקות של פדופיל ואנס", וגיבורת הספר אומרת שהוא "טעה טעות גמורה, אם כי נפוצה, בהבנתה של 'לוליטה'; שהיצירה חדורה בתודעה של חטא; שדרך המספר הלא אמין עובר שברה המוחלט של לוליטה, ושהקורא יחד עם הומברט הומברט יודעים בבירור שאין תיקון ושלא תיתכן כפרה".

ואכן, מלכתחילה, סיפורה של לוליטה הוא סיפור של מספר לא אמין שמנסה לפתות אותנו, הקוראים, ולא בהצלחה רבה. הומברט אינו פסיכופת, כפי שנטען. פסיכופת היה מישיר מבט לבת חסותו וקורא לה בשמה, דולורס, ולא בכינוי המתיילד "לוליטה". כתיבה מפי מספר לא אמין היא מלאכה מפרכת. היטב זכורה לנו דמותו של רב המשרתים ב"שארית היום", אדם שמעשיו ומילותיו אינן קשורות למחשבותיו באופן קיצוני.

כך שהקריאה בנבוקוב אם כן היא קודם כל קריאה של וידוי של אדם שלא מאמינים לו; בטח שלא רוצים לצאת אחריה למסע פדופיליה המוני, ומכאן גאונותו ומורכבותו.

כסופרת, יש ספרים שלא אקרא מבחינה מוסרית. לא אקרא את ספרי ק. צטניק, למשל, שבעיניי הם אכן מעודדים פורנוגרפיה. כמו כן, כסופרת, לא יעניין אותי לקרוא על פסיכופת גמור. אבל כן אקרא על רוע מנומק ומורכב. כפי שנראה, הדברים אכן מורכבים, וספרות במיטבה היא תמיד מורכבת, אבל לדרוש בימינו מורכבות מעדר מוסת שיודע לצעוד בכיוון אחד בלבד, זו כנראה הגזמה פראית.