בניית היסודות לסדר עולמי חדש, ובפרט במזרח התיכון, שאליו מוביל הנשיא טראמפ מאז ראשית כהונתו, הולכת ונשלמת בימים אלה. העברת השגרירות לירושלים, ועוד יותר מכך - ההכרזה על היציאה מהסכם הגרעין עם איראן, הן מאבני היסוד של סדר זה, שבמרכזו האמונה בכוחה של ארה"ב לשנות מציאות מתוקף מעמדה כמעצמת על.

אובמה לא האמין שארה"ב היא מעצמה. הוא סבר שאיראן היא כוח העשוי לתרום ליציבות ולכן לא נורא אם היא תוכל לייצר נשק גרעיני בתוך 15 שנה. הוא ראה בגורמי האסלאם הקיצוני הריאליסטיים, כדוגמת "האחים המוסלמים" והזרם של רוחאני באיראן, גורמים שראוי לחזק כדי להצר את צעדיהם של גורמי הטרור האסלאמי, והוא אימץ גישה שנמנעה מלהתעמת עם הנרטיב הפלסטיני, ובכך יצר מתח ביחסים עם ישראל. העסקה עם איראן וההימנעות מהטלת וטו על החלטת מועצת הביטחון בעניין השטחים (2334) היו גולות הכותרת של גישה זו.

טראמפ מוטט את כל המרכיבים האלה. ארה"ב בעיניו היא מעצמה שיכולה להפעיל את כוחה הכלכלי, המדיני והצבאי כדי לעצב מציאות שתקל עליה להגן על האינטרסים שלה. המחנה הסוני המתון וישראל הם בעלי בריתה הטבעיים, ואת איראן יש לרסן ולוודא שלא תוכל להגיע לנשק גרעיני. גם בהקשר הפלסטיני הוא דוחה את הנרטיב המזויף של שכנינו ודוגל בהכרה באמת ובמציאות, ולאור זאת העביר את השגרירות האמריקאית לירושלים וקיצץ את הסיוע לרשות הפלסטינית כל עוד היא דבקה בנוהל הנפסד של תשלום משכורות למחבלים. הוא לא נרתע מהפייסנות של האירופאים ומההתנגדות של רוסיה (כפי שהוכח גם בתקיפה בסוריה).

כשברקע הנחישות האמריקאית והישראלית, הכדור עובר כעת למגרש של היריבים שנהנו מהחולשה האמריקאית בתקופת אובמה. האיראנים זועמים, כמובן, מפני שטראמפ גזל מידיהם את המתנה הנפלאה שהעניק להם אובמה – מסלול בטוח לנשק גרעיני וחופש פעולה ליצור הגמוניה איראנית בחלקים נרחבים של המזרח התיכון, שמהם אפשר לאיים ישירות גם על ישראל. הם שואפים להגיב בעוצמה אבל מבינים את יחסי הכוחות האמיתיים, ובכלל זה את חולשתם הכלכלית, העלולה להחריף כעת עד מאוד. לפיכך צפוי כעת דיון בצמרת האיראנית. גם אם הקולות המצדדים בזהירות יגברו וינסו להיאחז בדבקות של שאר המעצמות בהסכם, כדי להצדיק גישה זהירה, הגורמים הקיצוניים יותר עלולים להעמיד את המערכת כולה בסכנת הסלמה באמצעות מהלך כוחני. 

הפלסטינים יפרקו את זעמם בימים הקרובים בהפגנות אלימות וניסיונות לבצע פיגועים, אבל כשיתפזר העשן יצטרכו לשאול את עצמם אם לא הגיעה העת לחשבון נפש. חמאס משמיע רעשים ראשונים ובלתי מספקים המצביעים על הכרה בחולשתו, ובעתיד ייתכן שגם הרשות הפלסטינית תיאלץ להתמודד עם השלכות ההתעקשות לדבוק במאבק בציונות ולהכיר בכך שהמציאות השתנתה. נדמה שקים ג'ונג און מראה לכולם את הדרך.

ישראל, מטבע הדברים, מרוצה מאוד ממהלכיו של טראמפ, היוצרים אחדות דעים בינה לבין ארה"ב ומחזקים את האינטרסים המשותפים בינה לבין מדינות ערב הפרגמטיות. עם זאת, ההתמודדות הישירה עם טהרן סביב עתיד הנוכחות הצבאית האיראנית בסוריה נותרה משימה המוטלת בלעדית על כתפיה של ירושלים, ולא ברור אם בסוגיה הפלסטינית העמדה האמריקאית זהה לחלוטין לעמדה הישראלית. 

הכותב הנו חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.