פרסום טיוטת ההסדר המתקרב של דונלד טראמפ, המאבק שרק החל לסילוק איראן מסוריה ואולי גם הביטחון העצמי הגובר של ישראל מקרבים אותה סוף־סוף לצעד המתבקש כבר 12 שנה: השקטת הדרום ופיצול בין רצועת עזה לבין יהודה ושומרון. המגעים להכרזה על "הודנה" עם עזה נראים בימים האחרונים רציניים מתמיד, ולראשונה יש גם הערכה אופטימית בצד הישראלי כי יוסכם על הפסקת אש ארוכה של ממש.

רצונו העז של חמאס בהפסקת אש אינו חדש: מאז מבצע "צוק איתן" מאותתת הנהגת חמאס שהיא תשמח להסדר בעזה ולהפסקת אש ארוכת טווח. גם "מיצג השיבה" של החודשיים האחרונים היה חלק מהאיתותים האלה, והכישלון המוחלט שלו בפריצת הגבול לישראל רק הגביר אצלם את הייאוש ואת הנכונות להתפשר. מה שהשתנה הוא הרצינות של המתווכים וההבנה בצד הישראלי שהמשך המצב הקיים יוביל בוודאות לעימות.

זה זמן רב שהקטארים מבקשים את קרבתה של ישראל, בתקווה שזו תוביל גם לשיקום היחסים שלהם עם וושינגטון, קהיר וריאד. הפגנות השבוע שעבר סיפקו להם את ההזדמנות להוכיח שהם גם יודעים לעשות: הם תיווכו במו"מ זריז שבסופו קיפל חמאס בבת אחת את אוהלי ההפגנות וביטל את השיא שתכנן ליום הנכבה.

המצרים, שעבדו תקופה ארוכה על יצירת קרע בין חמאס בעזה לאנשי דאע"ש בסיני, רואים לאחרונה ברכה בעמלם. זה מאפשר להם להסתכל בחמאס בעזה בקצת פחות תיעוב, והיום גם הם מוכנים לתרום את חלקם לסיוע לרצועה.

אנשי חמאס בעזה. צילום: קול אל אקצא

הם וגם הקטארים הגישו הצעות להפסקת אש בנפרד. בימים האחרונים התנהלו מגעים קדחתניים באזור על הטיוטות, שלא על כולן ניתן לדווח. הפעם יש גם מעורבות אמריקאית במגעים. גם בממשל טראמפ מבינים שהשגת שקט בעזה והפרדה בין הרצועה לגדה עשויות לסייע להם לממש את חזון העסקה הישראלית־פלסטינית. הסדר שיושג בחסות טראמפ יספק הזדמנות לגמול לו, בעיקר עכשיו, כשהמהלך כלפי קוריאה הצפונית כושל, ועל הדרך יחזק את הקשר עם המתווך שייבחר מבין השניים.

צה"ל, שכבר חודשים מנסה לשכנע את הדרג המדיני בחומרת המשבר בעזה ובהשלכותיו המסוכנות, החל לאחרונה לפגוש אוזניים קשובות יותר. במגעים שהתנהלו בשבוע האחרון נסוגה ישראל מהדרישה לפירוז הרצועה כתנאי לכל הסכמה, וגם מהדרישה הלא פחות דמיונית להחזיר לרשות הפלסטינית את השליטה בעזה.

אבו מאזן נראה כמי שמתקשה בימים אלה לנעול בכוחות עצמו את נעלי הבית שלו. הסיכוי שיחזור למעמד של שליט ברצועה נראה בערך כמו הסיכוי שישתתף במרתון ירושלים. בסכלותה תמכה ישראל בהסכם הפיוס הפיקטיבי שלו עם עזה, שנועד רק לייסר את חמאס ואת תושבי הרצועה, אבל נראה שסוף־סוף נפל גם אצלנו האסימון: אין לנו שום אינטרס לחזק את החיבור בין עזה ליו"ש - להפך.

במגעים של הימים האחרונים הציבה ישראל דרישות ריאליות: אכיפה של שקט מוחלט מהרצועה - הפסקה של ירי רקטות מצד כל הארגונים, הפסקת החפירות של מנהרות התקפיות, החזרת התוקף של ה"פרימטר הביטחוני" - שטח סטרילי ממערב לגדר, ופתרון סוגיית השבויים והנעדרים בעזה. לקטארים יש אינטרס נוסף בקידום עסקת שבויים: גם להם יש מספר לא קטן של אסירים שמוחזקים במצרים ויוכלו להיכלל בעסקה רחבה יותר.

בתמורה מוכנה ישראל להעניק הקלות משמעותיות במעברים לרצועה: הן בכניסה של פרויקטים לשיפור התשתית והן במעבר סחורות, ובלבד שלא ישמשו להתעצמות של חמאס. המצרים מצדם מוכנים להקלות מקיפות יותר במעבר רפיח. כמו בעבר, גם הפעם לא מדובר על הסכם ישיר בין חמאס לישראל, אלא הסכם שייחתם באמצעות המתווכים. זה לא שלום, לא הכרה ולא הסדרה - זו הפסקת אש שמשרתת את שני הצדדים. אבל אם תושג - תהיה בה הכרה ישראלית דה־פקטו בישות הנפרדת שקיימת בעזה.

מורשת אבו מאזן

באיזה מצב זה מעמיד את הרשות הפלסטינית? היא תשקע בתקופה הקרובה במאבקים על הירושה של אבו מאזן. יש הרבה טוענים לכתר, אבל מהם מתבלטים שני שמות: ראש הממשלה ראמי חמדאללה, פרופסור לבלשנות, ומחמוד אל־עאלול, מושל שכם לשעבר, סגן יו"ר פת"ח.

שניהם גדלו בשטחים, מכירים היטב את ישראל ומייצגים את דור ההמשך של פת"ח. איש מהם אינו נהנה מפופולריות מיוחדת, אבל לאל־עאלול יתרון בשליטה במוסדות פת"ח, בעוד שחמדאללה נהנה מלגיטימציה רחבה יותר - הוא אחד היחידים מבכירי פת"ח שמוזמן עדיין לבקר בעזה. מאג'ד פארג', ראש המודיעין, הוא איש מפתח שיאפשר למי שימשול את השליטה בשטח.

אבו מאזן עומד לרדת מהבמה בתור מנהיג כושל שלא השיג דבר לבני עמו, אבל הוא כן משאיר אחריו מורשת. עסקנו בחודשים האחרונים בהתנהלותו המטופשת: מנאום ה"יחרב ביתכ" לטראמפ ועד לאמירותיו האנטישמיות. אבל אותו אבו מאזן, בשקט בשקט, העניק לפני חודשיים ציון לשבח לשני השוטרים הפלסטינים שהצילו מלינץ' את הנגד והחיילת שנקלעו לג'נין בפברואר.

בישראל ממתינים עכשיו לתגובת חמאס להצעות להפסקת אש, אבל גם אצלנו אין תמימות דעים בנוגע לרעיון. בעוד הדרג הביטחוני תומך בו - שר הביטחון מתנגד וממשיך להתעקש על עקרון הפירוז. ראש הממשלה נתניהו, שאפשר את המגעים, עדיין לא אמר את מילתו האחרונה. ייתכן שהוא ממתין למוצא פיו של האלטר אגו שלו, נפתלי בנט, לפני שיפסוק. אבל בנט, יותר מרוב שרי הממשלה, מבין את היתרונות שגלומים בהפרדת השאלה הפלסטינית בין עזה לבין יהודה ושומרון.

ישראל צריכה להתמקד בתקופה הקרובה במאבק נגד התבססות איראן בגבולנו. ישנם כל הנתונים שיאפשרו לנו לסלק את האיראנים מסוריה: לחץ אמריקאי חסר תקדים על האיראנים ותמיכה שקטה של הרוסים במהלך - גם בחזונם איראן מסתלקת מסוריה. אי אפשר להוציא את האיראנים רק בנפנוף בחמקן שלנו לעיני כל. זה ידרוש פעולות צבאיות מתמשכות, שאליהן יתלווה מאמץ ותיאום מדיני. העיסוק המתמשך בעזה, שמרתק כוחות ותשומת לב, רק מסיט אותנו מהמאמץ העיקרי.

הפסקת אש תהיה הכרה ישראלית בישות הנפרדת שקיימת בעזה

המגעים ל"הודנה" עם חמאס נראים רציניים מתמיד וייתכן שיוסכם על הפסקת אש ארוכה, שתאפשר לישראל להתמקד במטרה הבוערת באמת: סילוקם של האיראנים מסוריה