לחברת הביטוח "הסנה" הייתה בזמנו פרסומת: "תהיה חכם ולא רק צודק". נזכרתי בכך בעניין הנערה הפלסטינית עהד תמימי שנידונה למאסר על שסטרה לקצין וחייל ישראלים. אחרי שבילתה שמונה חודשים בתנאי דה־לוקס בכלא הישראלי (המשיכה את לימודיה, עשתה בחינות וכו', ועל פי עדותה גם "שרה ורקדה"), הפכה תמימי בתקשורת העולמית, וגם בחלק מהישראלית, למעין ז'אן ד'ארק פלסטינית, וכבר יש מי שמכתיר אותה מנהיגת העתיד של עמה. לתמימי הגיע עונש, וגם ברור שאסור היה לעבור לסדר היום על התנהגותה. אז צדקנו, אבל האם היינו גם חכמים, או שמא מוטב היה לשלוח אותה אחרי שבעה ימי מחבוש בשקט הביתה?
המאבק בינינו לבין אויבינו אינו רק במישור הביטחון הצרוף בשטח, אלא לא פחות על דעת הקהל העולמית, התקשורת, המוסדות הבינלאומיים וכו'. יגידו: הרי לכל אלה ממילא יש דעה קדומה נגדנו - איך אמר בן־גוריון, "או"ם שמום" - וזו אומנם האמת במקרים רבים, אבל לא בכולם. לפי הסקרים, לא רק באמריקה, אלא גם במדינות אחרות במערב יש מידה רבה של הבנה ואף אהדה לעמדתנו, אבל עם זאת יש גם רגישות כלפי מה שנראה שם לרבים כפגיעה בזכויות אדם כביכול, או כסבל מיותר ל"קורבנות הכיבוש", בלי להתייחס לעובדות, להתנהגות הטרוריסטית המתמשכת מצד הפלסטינים, לסרבנות שלהם בנושא השלום ועוד. כל זה אינו מעניין במיוחד - לא את הצבועים אך גם לא את מי שתגובותיו, השטחיות בדרך כלל, מעוצבות על ידי צפייה קצרה בטלוויזיה או באינטרנט. אך מתגובות כאלה נבנית דעת קהל, ובעולם הדמוקרטי לדעת קהל יש השפעה על חברי פרלמנטים ועל שרי ממשלה, ובסופו של דבר, על קביעת מדיניות ועל הצבעות בפורומים בינלאומיים.
וזה מביא אותנו, ולא בפעם הראשונה, לנושא שנקרא בעבר "הסברה" וכעת "דיפלומטיה ציבורית" - כלומר הדרך לקדם מדיניות באמצעות השפעה מוכוונת על דעת הקהל העולמית, וזה כיום שם המשחק. יהודים, בדרך כלל, לגמרי לא גרועים במלאכה הזאת, והראיה היא שאחוז גבוה מהעוסקים בה בארצות המערב הם בני עמנו. אך משום מה, הכישרון הזה דבק בנו קצת פחות, לפחות במה שנוגע לעניין המדיני־ביטחוני. ברור ש"דיפלומטיה ציבורית" אינה תחליף למדיניות עצמה, כפי ש"עוצמה רכה" אינה תחליף ל"עוצמה קשה" מבחינה שמירת הביטחון, אבל גם זו וגם זו הן בבחינת אמצעים חיוניים להשגת המטרה הרצויה.
בעניין עזה, למשל, חלק גדול מדעת הקהל בעולם בעבר נטתה לטובתנו וחמאס נתפס אצלם כארגון טרור, עד שהתחילו להופיע הקטעים, ולפעמים תוכניות שלמות, שהראו ילדים פלסטינים פצועים מזה וילדים פלסטינים אחרים יורים ברוגטקות על חיילים ישראלים חובשי קסדות ועוטי שכפ"צים, וברור שאינם מראים את מפקדי חמאס ששולחים אותם למות. דובר צה"ל עושה עבודה טובה, אבל גם הוא מוכרע לעתים על ידי קומבינציה של דעות קדומות בתקשורת הזרה, לעתים גם לא נעדרות נימות אנטישמיות, ותובנות שגויות הן מצד צה"ל עצמו והן מצד הממשלה באשר לעצם החשיבות שיש להסברה. למשל, לגבי ערך הדיווח בזמן אמיתי ולא אחרי שהצד השני כבר הספיק להציף את כל הרשתות והמערכות בגרסות שלו או חיוניותה של פעולה הסברתית מקדימה.
יש לזכור שאצל הפלסטינים קיים הכלל: "מה שלא הולך בשקר אחד, ילך בהרבה שקרים", וגם עם כך צריך להתמודד. אני מודע, כמובן, לחשיבותם העליונה של אילוצי הביטחון, אך אין להתעלם גם משיקולים אחרים. ראינו ליקויים בולטים בנושאים אלה במלחמת לבנון השנייה, ואחריה במבצעים השונים בעזה, אך דומה שלא הסקנו את המסקנות המתבקשות. עלינו לשפר גם את המאמצים ולהחדיר למודעות של גורמי חוץ (ואולי גם של גורמי פנים) את אופיים האמיתי ואת כוונותיהם של אויבינו, את האכזריות שבה הם נוהגים גם כלפי בני עמם, ואין להתבייש להראות את הסבל שהטרור הפלסטיני גורם לישראלים זה 100 שנים ויותר.
דובר צה"ל אומנם עושה את המיטב בנסיבות הקיימות, אך את זה אי אפשר לומר על כל הפוליטיקאים, לרבות כמה מחברי הקבינט המדיני־ביטחוני. הסיכוי להצלחת ה"דיפלומטיה הציבורית" יורד ביחס ישיר להדלפות, להתבטאויות האוויליות ולמריבות הקנטרניות בין השרים ולדיווח עליהן בתקשורת. ישראל אינה זקוקה לשר הסברה, וראש הממשלה בעצמו הוא מסבירן מעולה, אך ישראל כן זקוקה לגוף מקצועי שילווה באופן קבוע וצמוד את תוכניות הממשלה ופעולותיה בנושאים המדיניים והביטחוניים מהזווית ההסברתית. אז היא תוכל אולי גם לצמצם את הנשורת המזיקה של פרשיות כמו זו של עהד תמימי, ומצד שני, להזדכות, למשל, בתקשורת חיובית על מעשיה למען הדרוזים בסוריה (שגם הדרוזים בישראל רצוי שיהיו מודעים לה יותר).
הכותב כיהן בעבר פעמיים כשגריר ישראל בארצות הברית