בנאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס אזכרה באנדרטת הזיכרון פונאר לזכר 70 אלף יהודי וילנה שנספו בגיא ההריגה הוא ציין: "כ־70 אלף יהודים נרצחו בדם קר בידי הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם". אולם מן הראוי היה להזכיר את העובדה שאת עיקר הרצח בפונאר ביצעו בטליונים ליטאים מקומיים.

מנתוני ארכיון מרכז ויזנטל עולה כי מספר הליטאים שהשתתפו ברצח יהודים בליטא מתקרב ל־20 אלף. מנכ"ל מרכז ויזנטל, ד”ר אפרים זורוף, טוען כי נעשה מאמץ שיטתי של ממשלת ליטא להקטין את חלקם של ליטאים ברצח המוני של יהודים בתקופת השואה. זורוף אף פרסם לאחרונה, יחד עם הסופרת הליטאית רוטה ונאגייטה, את הספר "מסע עם האויב", החושף את התפקיד המשמעותי שמילאו הממסד הליטאי ואלפי ליטאים בביצוע הפתרון הסופי.

שואת היהודים בשטחי ברה"מ לשעבר, כולל שואת יהודי ליטא, נדחקה לשולי הזיכרון הקולקטיבי אף שכמחצית מהנספים בשואה נרצחו בשטחי ברה"מ. מעשי הרצח שנעשו ברובם בשטחים פתוחים, בבורות ירי ולא במחנות השמדה, הותירו מעט עדויות. הידע על אודות השמדת היהודים בירי בבורות התבסס ברובו במחקר ההיסטורי על דוחות ותעודות רשמיות של מפקדי האינזנצגרופן – יחידות החיסול הגרמניות שפעלו בשטחים הכבושים. תעודות אלה אומנם מלמדות על היקף הנרצחים ועל המקומות שבהם בוצעו מעשי הרצח, אך אין הם מאפשרים הבנה מעמיקה של תהליך ההרג ושל מבצעיו בפועל.

עיתונאי פולני בשם קז'ימיז' סאקוביץ' (1899־1944) שהתגורר בעת מלחמת העולם השנייה בפונאר שבליטא, בסמוך לגדול שבבורות הירי (כ־100 אלף נספים) הצליח לתעד כמעט מדי יום את מה שראה ושמע. רשימותיו נכתבו החל מ־11 ביולי 1941 ועד 6 בנובמבר 1943. בסך הכל תיעד סאקוביץ' 835 ימים של רצח עם. במהלך כל התיעוד של סאקוביץ' מוזכרים הליטאים כמבצעי הרצח העיקריים. הוא אף מציין כי הרוצחים הליטאים נהגו לא פעם ללבוש מדי גרמנים. את הרוצחים הליטאים מכנה סאקוביץ' "השאוליסים" (ליטאים נושאי נשק או "רובים פונאריים"). הוא מתאר את האכזריות הבלתי נתפסת של הליטאים כאשר הוא כותב על התעללות מחרידה בקורבנות טרם רציחתם. התיאורים קשים מנשוא, החל בילדים רכים הנקרעים מידי אימותיהם המנסות לגונן עליהם בגופן או להחביאם בערימות הבגדים, ועד לכלבה האוכלת מהגופות באין מפריע. את התינוקות לא טרחו הליטאים להרוג והשליכום חיים אל בורות המוות.

סאקוביץ' רומז על קשר ליטאי רחב יותר שהיה שותף באופן ישיר ובאופן עקיף למעשי הרצח המזוויעים. קשר הדוק בין עובדי הרכבת לשוטרים ולחיילים הליטאים ולבחורות העובדות בדואר, כולל מערכת ענפה של מסחר ברכוש, בעיקר בבגדי הנרצחים.

יומנו של סאקוביץ' - למרות היותו היחידי בנמצא המתעד ממקור ראשון, בפירוט רב ולאורך תקופה ארוכה (שנתיים וחצי), רצח בגדול שבבורות הירי - חמק במידה רבה מתחת לרדאר. במשך עשרות שנים הוסתר היומן בארכיון המחלקה ההיסטורי של ליטא. לליטאים היה עניין רב להסתירו מעיני הציבור, משום שהוא מלמד על היקף שיתוף פעולה חריג של ליטאים ברציחות באופן ישיר. ד"ר רחל מרגוליס ז"ל, ניצולת קהילת וילנה ששימשה כסגנית מנהל המחלקה ההיסטורית של המוזיאון הממלכתי היהודי בווילנה לאחר המלחמה, היא שחשפה את היומן והביאה אותו לידיעת לציבור.

התיעוד של סאקוביץ' של מבצעי הרצח בליטא הינו דרמטי, משום שהוא מלמד כי בפונאר הגרמנים היו העוזרים ואילו הליטאים היו המבצעים בפועל. מהיומן עולה כי הגרמנים עסקו בעיקר בתכנון, פיקוח ומנהלה, בעוד שהיורים ומבצעי הזוועות היו בעיקר ליטאים. בזיכרון השואה התקבעה התודעה כי האוכלוסייה המקומית הייתה רק המסייעת לרצח, כפי שנאמר לא פעם: "הנאצים ועוזריהם". יומנו של סאקוביץ' קובע אחרת. מן הראוי שלאחר 73 שנים מתום המלחמה, נושא שיתוף הפעולה של האוכלוסייה המקומית ברצח יהודים בתקופת השואה ייחקר באופן ראוי ומעמיק.

הכותב הוא מרצה להיסטוריה במכון האקדמי בחולון ובמכללת לוינסקי וחוקר שואה.