ארא דינקג'יאן, מנגני העוד המובילים בעולם, כבש מקום בתרבות הישראלית בזכות התרגום של יואב יצחק: "זה הזמן לסלוח/ לוותר לשכוח/ גם אם זה קשה/ שנינו יחד את הכל עוד נשנה/ לא צריך לברוח/ את האמת למרוח/ אני ואת לא נשנה את העולם הזה".

נער הייתי

רבי אברהם היה שכן שלי מהקומה מתחת בבית משותף בבת ים של סוף שנות ה־70. כובע קסקט שחור, זקנקן מחודד, עיניים ביישניות, משכים ומעריב לבית הכנסת המרכזי שבשדרות העצמאות, פותח את השער, מחלק תה למתפללים. גדלתי בבית חילוני ישראלי. כמו כולם גם אנחנו צעדנו ביום הכיפורים לבית הכנסת. על הבמה, לצד הרב הראשי עמד שלומי, הקבלן מהפנטהאוז שבבניין שלנו. הוא קנה בכסף את הזכות לפתוח את ארון הקודש ולשאת את ספר התורה אל הבמה. רבי אברהם נדחק לשולי בית הכנסת.

כאבתי. התביישתי. הכסף שינה את הכל. עבודת הא–לוהים לא יכולה לבוא על חשבון יחסי אנוש יסודיים ומוסר טבעי, שלא דורס את האדם הפשוט אפילו כדי להאדיר את שמו של האל ולגייס כסף להיכלו.

אומרים ש...

"עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה חברו" (משנה יומא, ח, ט). "אמר רבי יצחק: כל המקניט את חברו, אפילו בדברים - צריך לפייסו" (משנה יומא, פז, א).

"והאיש אשר מבקשין ממנו מחילה ימחול בלב שלם ולא יהא אכזרי... דרכן של זרע ישראל הוא להיות קשה לכעוס ונוח לרצות, וכשהחוטא מבקש ממנו למחול ימחול בלב שלם ובנפש חפצה... ומי שאינו מעביר שנאה ביום הכפורים אין תפלתו נשמעת חס ושלום. וכל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו" (רבי שלמה גאנצפריד, הונגריה, המאה ה–19, קיצור שולחן ערוך, קל"א).


"והיית נורמלי" - המצווה התרי"ד

תרי"ג מצוות יש לנו ביהדות, ומעליהן מרחף ציווי־על: והיית נורמלי. ביום הקדוש בשנה מלמד אותנו האל שחשוב להיות בן אדם. דתיות ללא אנושיות פשוטה אינה אלא צביעות. תתפלל לאל, אבל אל תשכח לבקש סליחה מהשכן, מחבר לעבודה, מבן הזוג, מההורים, מהילדים. תפילה וצום לא מכשירים עוולות אנושיות. ופסגת ההשחתה האנושית באה לעולם כשפוגעים בזולת בשם האל. מעליבים, מדירים, מבזים, מביישים.

מסכנים הם אלה הסבורים שהסליחה היא ביטוי לחולשה. מהאטמה גנדי לימד שסליחה היא תכונה של חזקים. אדם חלש מחזיק חזק כדי לא ליפול. אחיזה נוקשה כביטוי לפחד. אנשים חזקים יודעים להרפות. כשאני סולח אני משחרר אותך מלשלוט בי. מעתה שמך לא יעורר צרבת, קצב הדופק לא ישתנה, וזיעה לא תכסה את העורף. סלחתי. לך ל. תן לחיות. "לילה ינשב/ חושך מקרב/ גם הכאב שוקע בסליחה" (קרן פלס).

מרטין לותר קינג לקח אותנו צעד אחד קדימה. "מי שאין לו כוח לסלוח, אין לו כוח לאהוב". אלוהים אוהב אותנו. לכן הוא סולח. אבל אנחנו הולכים ומפתחים חיים המושתתים על שנאה. נקודת המוצא היא פחד, זרות, ניכור. אתה לא משלנו? אני שונא אותך. לא רק סליחה מבקשים ביום הזה. מקווים לבוא בשערי האהבה. חיים משותפים דורשים סליחה ומחילה מפני שאהבה כוללת הכרה בחולשה של האחר, מעניקה לו את הזכות לטעות. יופיים של חיים משותפים ונורמליים הוא בהבנה ששגיאות אינן עדות לחולשה אלא עדות לצעד קדימה במסע חיים.

ומעל הכל, אני מבקש סליחה מעצמי. לקבל את מי שאני. כמה אומלל מי שלא יכול לסלוח לעצמו. סליחה שלבשתי מסיכה, שהסתתרתי מעצמי. סליחה שהייתי מי שרציתם שאהיה ולא מי שאני. סליחה על הצביעות והרמִייה, על השקר. סליחה שנתתי לחברה להכתיב את ערכי. וסליחה שהגוף בגד בנשמה, וזו נפרדה לעתים מן הגוף. סליחה שלא הייתי אחד, יחיד, מיוחד.

"יותר קשה לשדך את הגוף והנשמה ממה שאיש ואישה. משידוך כזה אפילו להתגרש אי–אפשר. רק להתאבד אפשר, אבל מה התועלת אז? גוף ונשמה צריכים לדעת לִגדול ביחד, להזדקן ביחד, שאז הם כמו שני ציפורים זקנים מסכנים באותו הכלוב, שלשניהם כבר אין שום כוח בכנפיים. הגוף כבר חלש ונופל. הנשמה כבר שוכחת ומתחרטת, ולברוח אחד מהשני גם כן אי–אפשר. בו, מה שנשאר זה רק לדעת לסלוח" (מאיר שלו, "כימים אחדים").

ילדים אהובים שלי

הרגע המרגש ביותר ביום הכיפורים, דקה לפני היציאה לבית הכנסת, הוא המנהג: "שֶׁהָאָב וְהָאֵם מְבָרְכִין אֶת הַבָּנִים וְאֶת הַבָּנוֹת קֹדֶם שֶׁנִּכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶאָז כְּבָר חָלָה קְדֻשַּׁת הַיוֹם, וְשַׁעֲרֵי רַחֲמִים נִפְתָּחוּ. וּמִתְפַּלְלִים בִּבְרָכָה זוֹ, שֶיֵחָתְמוּ לְחַיִּים טוֹבִים, וְשֶׁיְהֵא לִבָּם נָכוֹן בְּיִרְאַת ה' וְעוֹד מוֹסִיף כָּל אֶחָד כְּפִי צַחוּת לְשׁוֹנוֹ". מה חשוב יותר מסליחה משפחתית שמעמיקה את האהבה ומחזקת את המשפחה?

וכך מתפללים: מניחים את הידיים על ראשי הבן או הבת ואומרים: "וִיהִי רָצוֹן מִלִפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָׁמַיִם, שֶׁיִתֵּן בְּלִבְּךָ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ, וּתְהֵא יִרְאַת ה' עַל פָּנֶיךָ כָּל יְמֵי חַיֶיךָ שֶׁלֹּא תֶחֱטָא, וִיהֵא חֶשְׁקְךָ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְוֹת, עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ, פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת, וְלִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימוֹת, יָדֶיךָ תִּהְיֶינָה עוֹסְקוֹת בְּמִצְוֹת, רַגְלֶיךָ יָרוּצוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָׁמַיִם... ותִכָּתֵב וְתֵּחָתֵם לְחַיִּים טוֹבִים וַאֲרֻכִּים בְּתוֹךְ כָּל צַדִּיקֵי יִשְֹרָאֵל, אָמֵן".