התנגדותו של מלך ירדן עבדאללה לאפשר לישראל לממש את אופציית החכירה של מובלעת צופר בערבה ושל אי השלום בנהריים - שנמסרו לבעלות ירדן על פי הסכם השלום משנת 1994 - ל־25 שנים נוספות, מעוררת מחשבות נוגות בדבר השימוש בזמן כמיישב מחלוקות ב"הסדרי שלום".
 
במישור יותר עקרוני וחשוב מעוררת התנגדות זו מחשבות שניות בהקשר  של ניסיונות ההסדרה של הסכסוך היהודי־ערבי ומבחן העלות־תועלת של הסכם השלום עם ירדן - מחשבות שבהן מסתמנת ירדן כעצם בגרונו של הבית הלאומי היהודי, לפחות ככל שהדברים נוגעים בסוגיה הפלסטינית.
 
הסכם השלום עם ירדן התקבל בכנסת כמעט פה אחד. הצביעו עבורו אפילו אנשי תנועת החרות, זו שהמנונה דיבר על "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן", ובביטאונה "חרות" הקפידו להתייחס לממלכה ההאשמית כממלכת עבר הירדן, או כממלכת "ירדן", כולל המירכאות הכפולות. 
 

אלא שלא בכדי הצביעו אנשי הליכוד בשבתם באופוזיציה בעד הסכם שכל כך מנוגד להשקפת עולמם. יש הסבר ברור מדוע תמכו החרותניקים מהאופוזיציה בוויתור על נחלת שניים וחצי השבטים, בלי להשמיע ציוץ (למעט ח"כ מיקי איתן, שנמנע בהצבעה). ההסבר נעוץ בכך שהסכם השלום עם ירדן הוצג לציבור בגאווה לא מבוטלת כהסכם השלום הראשון שלא היה כרוך בוויתור על שטחים מצד ישראל. סוף־סוף, אמרו אדריכלי ההסכם, מונח בפני הכנסת הסכם שלום המאמץ את העיקרון של "שלום תמורת שלום", ההולם להפליא את משנת הליכוד. הליכוד נשבה בקסם הססמה של עצמו. 
 
לי היה ברור כבר אז (באותה כנסת לא כיהנתי) שזה לא הסכם שלום תמורת שלום. הרי ברמה ההצהרתית ישראל השלימה עם קריעת 75% מהבית הלאומי היהודי שהובטח לה בהחלטת חבר הלאומים ב־1923. אבל גם ברמה המעשית, עמוק מתחת לרדאר של הוויכוח הציבורי נפרדה ישראל לאחר מיקוח ארוך מ־300 קמ"ר שאותם דרשה ירדן על סמך טענה סתמית, שלא הוכחה, שישראל זלגה מעבר לקווי שביתת הנשק של 1948. 
 
לגבי שני שטחים נוספים שעמדו במחלוקת, מובלעת צופר בערבה ואי השלום בנהריים, סוכם שהם יימסרו לריבונות ירדן ויוחכרו לישראל לטובת בעלי הקרקע היהודים למשך 25 שנה, עם אופציה להארכה לעוד 25 שנה.
 
היו כמובן מי שאמרו שנוכח גודל השעה אלו זוטי דברים. לעולי ברה"מ לשעבר יש תשובה מצוינת לטיעון הזה: לאחר מלחמת העולם השנייה השתלטה ברה"מ על שלושה איים יפניים קטנים (רוסיה מכנה אותם האיים הקוריליים הדרומיים). יפן הציעה לפדות אותם מחדש תמורת תשלום נכבד כדי לסיים את המחלוקת. חרף היותה נתונה במצוקה כלכלית חריפה, תשובת ברה"מ, ששטחה היה פי שלושה משטחן של סין או ארה"ב, הייתה "נייט" בטי"ת רבתי. או כלשון ח"כ לשעבר מיכאל נודלמן, "אין לנו מספיק שטח כדי לוותר על שלושת האיים האלה".
 
לישראל, מתברר, היה מספיק שטח. לא די שהשטח עבר לריבונות ירדנית, הרי משחלפו 25 השנים נאחזת ירדן בהגדרה הפורמלית שבה מנוסחת האופציה, בניסיון לסלק את הישראלים העובדים בשטח תוך פגיעה במקורות פרנסתם, שהיו אמורים להיות מובטחים ל־50 שנה. נכון שניסוח האופציה דרש את הסכמת שני הצדדים להארכתה, אך בענייני הארכת אופציה נהוגה דרישת תום הלב. לא מקובל לא להאריך אופציה ללא סיבה סבירה. אחרת לשם מה להכניס סעיף אופציה להסכם? אפשר היה לכתוב 25 שנה ותו לא. 

עבדאללה ואבו מאזן. ירדן היא מדינה שיש בה רוב פלסטיני עצום. צילום: רויטרס

 
הסדרים אידיאולוגיים 

ההחלטה של עבדאללה היא כפוית טובה. ירדן נעזרת בישראל הן כלכלית, הן ביטחונית והן באספקת מים, מעבר למה שישראל לו התחייבה בהסכם. אבל לעבדאללה אין בעיה לירוק לבאר שממנה הוא שותה (תרתי משמע). עבדאללה בדורו כמלך חוסיין בדורו: שניהם התקפלו תחת הלחץ הפנימי. 
 
חוסיין ניהל מערכת יחסים מיוחדת עם ישראל מאז עלה כנער על כס המלוכה. ישראל סייעה לו ביטחונית וכלכלית ומסרה לו מידע מודיעיני שהציל את חייו ממזימות סוריות ומצריות לחסלו. זה לא מנע ממנו להצטרף ב־1967 לקואליציה עם מצרים וסוריה, שמטרתה המוצהרת הייתה השמדת ישראל וחלוקתה בין השלוש. מאוחר יותר הסביר את התנהלותו בכך שלא עמד בלחץ. 
 
גם עבדאללה מתנגד להארכת החכירה בשל הלחץ. הבעיה היא שכניעה ללחץ כזה רק מעודדת את הלוחצים, וגובר החשש שגם בעתיד ירדן תמשיך לאכזב ברגעי האמת. נראה לי שמעולם לא נעשתה בחינה אמיתית של כדאיות המחיר ששילמנו במטבע של חיי עולם תמורת חיי שעה המחזיקים מעמד עד שנוצר לחץ. יכול להיות שהודעת עבדאללה תוביל לבחינה שכזו ולחישוב מסלול מחדש. 
 
בחינת מערכת היחסים עם ירדן צריכה להתבצע בשני מישורים: במישור חיי היומיום והקשר בין העמים, ובמישור המדיני. במישור חיי היומיום, גם לאחר שישראל הצילה את המשטר הירדני ב־1970 מהשתלטות עוינת של אש"ף ומפלישה סורית, וגם לאחר כינון הסכם השלום לא נעשו ניסיונות משמעותיים לשנות את העוינות העמוקה לישראל בציבור הירדני, והשלום עם ירדן הלך והתקרר פחות או יותר בקצב ההתחממות הגלובלית.
 
במישור המדיני, המחיר שישראל משלמת הוא ממש בלתי נתפס. ירדן היא מדינה שבה רוב פלסטיני עצום החי על 75% מהשטח שהקצה חבר הלאומים להקמת בית לאומי לעם היהודי ונשלט על ידי מיעוט בדואי. היעדר משטר דמוקרטי בירדן והצורך בשמירה על מסגרת שלטונית יציבה, מונעים את ההכרה בכך שירדן עשויה להוות פתרון טריטוריאלי טבעי לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות. באופן פרדוקסלי, הסכם השלום עם ירדן תרם ליציבותה השלטונית, חיסן אותה מפני העברת כובד המשקל של המאבק הפלסטיני לעצמאות לשטחה ובכך הפך אותה למכשול הגדול בדרך להסדרת הסכסוך הערבי־יהודי במזרח התיכון.
 
סלימן דמירל, ראש ממשלת טורקיה בעבר, אמר פעם שבמזרח התיכון אם אתה לא מוזמן לשבת בשולחן הסעודה, סימן שאתה מנה בתפריט. אם ירדן לא תתנדב לקחת חלק ממשי בפתרון הבעיה הפלסטינית, הרי שזו רק שאלה של זמן עד שהיא עצמה תהפוך לחלק המרכזי של הבעיה. ירדן יכולה להעניק אזרחות לערבים המגדירים עצמם פלסטינים, כולל אלו המתגוררים ביהודה ושומרון, כפי שעשה עבדאללה הסבא רבא של המלך הנוכחי. פתרון כזה מאפשר לכל אדם המגדיר עצמו פלסטיני להמשיך להתגורר במקומו וליהנות מזכויות מלאות, ורק להצביע במקום המבטא אותו, על פי הגדרתו, מבחינה לאומית. כך נוהגים באיחוד האירופי. 
 
בהמשך, סביר מאוד שמשא ומתן יוליד בסופו של דבר מסגרת גג נוסח האיחוד האירופי בין ישראל לירדן, שתהיה פלטפורמה להסדרים שוויוניים שיספקו פתרונות מעשיים לבעיות האמיתיות המקשות על הצדדים, לצד מסגרות שיאפשרו לצדדים לחיות עם ההסדר ברמה האידיאולוגית.
 
tguvot@maariv.co.il