בדם ליבו

So now I’m goin’ back again

I got to get to her somehow

All the people we used to know

They’re an illusion to me now

Some are mathematicians

Some a carpenter’s wives

Don’t know how it all get started

I don’t know what they’re doin’ with their lives

But me, I’m still on the road

Headin’ for another joint

We always did feel the same

We just saw it from a different point of view

Tangled up in blue

(Tangled Up in Blue)

אין לי מילייה ולא ברנז'ה, ואינני מצוי בנפתולי הקריירה של סילונית הר–צופן. אני ממורמר במידה, עצוב ומשגיח בעין בלתי מכוונת על רמת הרעלים בדם שיהרגו אותי. מי שלא ראה אותי שר עם הפרסומות בטלוויזיה והולך למטבח בעיכוס של ג'ון וויין או רוקד בטוטו ונעלי בלט את "אגם הברבורים" או מפחד לצאת מהמקלחת בלילה מחשש שמישהו מתחבא מאחורי הדלת - מפסיד. אם חלילה מודיעים לכם שנותר לכם יום לחיות או שבוע, הדבר היחיד לעשות הוא להאזין ל"Blood on the Tracks" של בוב דילן. אפשר לרכוש את הקופסה השאפתנית שראתה אור ביום שישי שעבר, "More Blood, More Tracks" שמה, ובה תיעוד היסטורי קפדני של תהליך הקלטת האלבום הגדול הזה על ידי חתן פרס נובל לספרות: כעשר גרסאות לכל שיר המבהירות - אולי יותר מכל יצירה לפניה - כיצד בא מאסטר־פיס לעולם.

קופסאות מקפיצות לי בדרך כלל את הפיוז, משום שהן סוג מגונה של סחיטת מזומנים טרום–חגים חמדנית של מי שיש להם הכל כמו הביטלס, רולינג סטונס, יורשיהם ואחרים. הקופסה החדשה של טום פטי ראויה לכל שבח, אבל האלבום הלבן פרוס דק ב–130 דולר במלאת לו 50 - לא. התיעוד המלא של "Electric Ladyland" של ג'ימי הנדריקס מ–1968, שווה כל שקל. גם משום שבשנה שבה הקליט דילן את "לאורך מגדל השמירה" שראה אור ב"ג'ון ווסלי הרדינג" האקוסטי והדתי, הפך אותו הנדריקס ליבבה חשמלית מפותלת והגדיר לנצח פרשנות מוזיקלית איכותית מהי. אין לי עניין בקופסה המלאה של המודי בלוז או בכל ההקלטות של האיגלז. שוב.

הייתי בסוף השל"ת המאוחר ביד חנה כש"דם" יצא. שנה קודם לכן הלך כל הגרעין לראות את "פט גארט ובילי הנער" של פקינפה בסינרמה: דני אדמוני נהג בטנדר של המשק ואני ביוכבד, לארק סטודיבייקר 1962 שקיבלתי מאבי. בסרט דילן שיחק חנווני שמצטרף לקיד, שאותו גילם כריסטופרסון, וגם חיבר את הפסקול. היה גדול. דילן היה צומוד בחיינו אותן שנים. היה "Planet Waves" הנהדר עם הלהקה. היה "Before the Flood" אלבום כפול בהופעה חיה (עם הלהקה).

היה לנו חדר עם מטבחון ומקלחת ודוד מים חמים שהדלקנו בגפרור, שתי מיטות צמודות וסטריאו של טנדברג. במקום צילום טוב של דילן הייתה על העטיפה צללית ראש שלו בפרופיל שנראתה כמו צילום מוות של מי שמאות זבובים מרחפים סביבו. צילמו אותו מרחוק, הגדילו וחתכו, הגדילו וחתכו, עד שהאימג' התפורר ואז עבדו עליו גרפיקאים. מההאזנה ראשונה הבנו שנפל דבר. ב"רולינג סטון" נכתב ש"דם" מתעד את התפוררות נישואיו. שנים לאחר מכן החליטו בעלי הדעה כי "דם" הוא אלבום הגירושים החזק ביותר שהוקלט אי־פעם, קביעה שאני חותם עליה. דילן חרז כגאון ואמר באותה עת את הדברים העמוקים, הקשים, הפוגעניים והמרים ביותר בלי להקריב שיברון לב.

זה היה תקליט עירום מגימיקים, אקוסטי, ההוכחה הסופית שדילן גיטריסט אקוסטי נדיר, ואף פעם, לפני ואחרי, לא הייתה השירה שלו מלודית ונוכחת יותר, מדויקת, מותחת את ההברות, מרקידה את המילים, מתרחקת ומתקרבת מהמיקרופון, מין פרודיה רצינית של עצמו במיטבו. הדפיקות שנשמעות לפעמים הן כפתורי הווסט שלו מקישים על גב הגיטרה.

Bird on the horizon, sittin’ on a fence

He’s singin’ his song for me at his own expense

And I’m just like that bird, oh, oh

Singin’ just for you

I hope that you can hear

Hear me singin’ through these tears

(You’re a Big Girl Now)

"דם" משיב את האמונה ברעיון שהעובדה שנישואים מגיעים לסופם בטרם עת (או ממש בזמן) אינה צובעת בהכרח את הקשר הארוך שנגמר רע בצבעי כישלון חרוץ. שזה בסדר להביט לאחור על חייך ולזכור כמה חזק היה הדבק שחיבר וכי הקשר לא נפרם בתפרים המועדים לפורענות אלא במקומות שלא היית מודע לחולשתם. זה תמיד היה אתגר לשיר עם דילן, ו"Tangled Up in Blue" הוא שיר מאתגר במיוחד, משום שדילן אינו עוצר לנשום בו, ושורה מדהימה רודפת משפט מהמם וסיפור חיים שלם נפרש בבתים ספורים. זה השיר שדילן ממשיך ומתנכל לו. יש מי שספר שהוא שר אותו כ–1,600 פעמים.

ב–1994, בניסיון להגדיר את הקרבה לדילן ולרוק, הגעתי לקונטיקט שבה שכרנו אני ואסף, חברי לגרעין וגיסי - אצלנו אומרים גיסי ולא בסטזוג של ההיא ממשפחתי - מכונית ונהגנו לאוהל העיתונות של וודסטוק. זו עובדה בת הוכחה, אסף ואני שניים המכירים את כל מילות "דם" בעל פה וגם יכולים לשיר אותו בהגשה, דיקציה ואינטונציה נכונה. "Tangled" הוא אתגר ענק גם למיטיבי–דילן, ואם הייתה אי־פעם חסרה מצלמה בחיינו, זה היה באותו קיץ. אף שזה עיסוקנו, לא תיעדנו בגרוש. אם היו מצלמים אותנו מחוץ למכונית, היו נראים שני גברים ארוכי שיער, חדורים בערך עצמם ונינוחים בעורם, מתחרים במתיקות כאב הלב של בוב תוך שהם חותכים עם צמיגים קירחים את הנוף הירוק של ניו אינגלנד.

שרה לאונדס ודילן היו נשואים תשע שנים. הם נפגשו ב–1964 כאשר שרה הייתה נשואה לצלם הנס לאונדס ודילן היה בזרועותיה של המדונה ג'ואן באאז. באאז ודילן נועדו להיות יחד, אבל דילן לא היה גבר של אישה אחת, והוא נטש את באאז בלי לומר מילה. היא נטרה לו על כך שנים, כולל ב"Diamonds & Rust", השיר הנפלא שכתבה עליו ושראה אור קצת אחרי "דם" ובו כינתה אותו "הפנומן הלא רחוץ" ודברי אמת אחרים.

שרה ודילן נישאו ב–22 בנובמבר 1965 כאשר שרה בהריון עם ילדם הראשון. היו להם שנים נהדרות. היו להם שנים רעות. דילן בא והלך, ותוך כדי תנועה נכתבו בראשו עשרת השירים על אהבה, שנאה, געגוע וכאב לב שהם "דם". רוב שכתוב השירים נבע מרצונו של המשורר להרחיק אותם מאמירה אוטוביוגרפית אישית, מה שכמובן לא עלה יפה. לכן הוא מנסה לעבור מגוף ראשון - אני, לגוף שלישי - הוא, מועד וחוזר למקור, אולי משום שהאמת מנצחת. פורמלית, היו השניים עדיין נשואים כאשר הקליט דילן את אלבום הגירושים הגדול.

באותה שנה הקליט גם את "Desire", יצירת מופת צמודה לקודמת, שבה זעק "שרה, הו שרה!", ואינך יכול שלא לזרום עם אהבתו הגדולה לרעייתו. הקלקול הגדול, כמה בורגני, קרה על רקע של שיפוץ. שרה רצתה להוסיף חדר ילדים לביתם בקליפורניה, ותוך כדי בנייה נולד אח גדול, וקומה נוספת וגג בצורת כיפת הסלע והפרויקט גדל ושינה צורה מדי שבוע. הזוג שרב לעתים רחוקות, ירה כעת סכינים מהעיניים. דילן חזר להופיע, שילב לטורבו הורמונלי, שבועת הנאמנות ההדדית התפוגגה, והטרובדור עם החנות הפרומה נכנס למערכת יחסים רומנטית עם מנהלת בחברת תקליטים בשם אלן ברנסטין. בקיץ 1974 עזב דילן את הבית ועבר להתגורר בחווה במינסוטה, המדינה שבה נולד, ליד אחיו דיוויד צימרמן, שהפך ליועצו הקרוב לכל דבר ועניין.

Someone’s got it in for me, they’re planting stories in the press

Whoever it is I wish they’d cut it out but when they will I can only guess

They say I shot a man named Gray and took his wife to Italy

She inherited a million bucks and when she died it came to me

I can’t help it if I’m lucky

(Idiot wind)

דילן היה בן 33 כאשר נכנס ב–16 בספטמבר 1974 לאולפני A&R בניו יורק כדי להקליט את האלבום ה–15 שלו. במובנים רבים היה בתחילת הפרק השני בקריירה. הפרק הראשון נגמר ב–1966, בתאונת האופנוע המסתורית שבה כמעט מת או שנקע את הזרת. את ההחלמה הפך דילן לפגרה ארוכה שבה חי חיי משפחה, עשה ילדים ואפה לשרה רוגלך. עם "Blonde on Blonde" לא נותרה שאלה בדבר גאונותו, וכעת היה צריך לתחזק אותה, משימה שדילן סירב להשקיע בה.

הפסטיבל הסמוך ב–1969 הרס לדבריו את חייו. זרים נכנסו ויצאו מביתו באין מפריע. בכל רגע נתון שרצה בסלון שלו חבורת מעריצים מסוממים. הוא הניח רובה ציד ליד הדלת ולמד להשתמש בו. כאשר הגיע נאפס עד נפש, ברחו הדילנים לווילג' בניו יורק, אבל שם הפכו למטרה של מחטט הזבל הידוע איי. ג'יי. ווברמן, דילנולוג ג'יפה שעיקר תהילתו בחיטוט בפח הזבל המשפחתי בחיפוש אחרי עדויות ליצירה גדולה.

באולפן חיכתה לו להקה בשם Deliverance, שבראשה הגיטריסט אריק וייסברג, שעיקר תהילתו דו–קרב הבנג'ו–גיטרה מהסרט שנקרא בעברית "גברים במלכודת". קומוניקטיבי פחות מהרגלו, שיכור מיין שאותו גמע בלגימות גדולות, משכתב את שיריו במחברת צהובה בכתב ידו הקטן, פצח דילן במסע מזורז דרך עשרת השירים שהם "דם". שניים נוספים, "Up To Me", חיקוי חיוור ל"Tangled" ובלוז לקוח מרוברט ג'ונסון, לא נמצאו ראויים, אבל מופיעים בהקלטות מהכספת. דילן היה חסר סבלנות. להקת הליווי דידתה אחריו בניסיון להדביק את הקצב. תווים לא היו, ומכיוון שדילן ניגן את "דם" באקורדים פתוחים, לא היה אפשר להעתיק את מיקום אצבעותיו על צוואר הגיטרה. ליום ההקלטות השני הזמין דילן רק את נגן הבס טוני בראון שירד לסוף דעתו.

השאר חזרו הביתה, ולאולפן הוזמנו נגן אורגן ובאדי קייג', וירטואוז גיטרת סטיל. התחביר האנושי הזה היה מוצלח יותר, מה שהופך את ההאזנה החקרנית לששת הדיסקים לחוויה כה מרגשת ומעקב אחרי תהליך יצירה גאוני. אף גרסה אינה דומה לקודמתה. דילן שינה מילים. אבל מה שמתגבש נגד אוזנינו הוא אחד התקליטים הגדולים של זמננו, אם לא הגדול בהם. הטייפים נשלחו לקולומביה, וזו מיהרה להכין אותם לחג המולד 1974. כאשר שב והאזין להדפסת ניסיון שנשלחה אליו למינסוטה, מאס דילן בחלק מאיכות השירים המוקלטים. הם נשמעו כאילו הלהקה מפגרת אחריו בשנייה שלמה. באולפן מקומי עם קבוצת נגנים חדשה, הקליט דילן ביומיים חמישה שירים מחדש, ואלה השלימו את האלבום שיצא לאור ב–20 בינואר 1975.

לעתים נדירות בלבד יוצא לנו להיות עדים לגאון בהתהוות שעולה לרכבת ויורד אדם במלואו בתחנה שלנו. לא די בכך שהיצירה המונחת תחת אפך גאונית, אתה זקוק למעט השראה בעצמך כדי לזהות אותה בזמן אמת. להבין כי זמר העם שאת שיריו ניגנת בגיטרה ושרת עם חבריך, הגיע לשיאו והייתה לך הזכות לרדת לסוף דעתו. עד היום אינני מבין את הגישה שעיקרה "אתה והדילן שלך", כאילו חטאתי בהנחלת אהבתי למוזיקה שלו. לפעמים נדמה לי שיהיו מי שירקדו על קברי בגלל דילן, אבל זה מחיר שווה. אינני יכול לתאר את חיי בלעדיו, כשם שאינני יכול לתאר את חיי בלעדי האישה שעשתה עמי חסד וציירה את הדיוקן הנפלא שלו. האלבום הענק הזה היה חלק אינטגרלי מחיינו, הנחלנו אותו לילדינו, ירדנו לסוף דעתו כשהיינו נשואים והפכנו לחלק מהמרירות המלוחה שלו כשאנחנו גרושים. בעבר מרטתי את שארית שערי מתסכול על מי שאינם מבינים את כוחו ומתלוננים על קולו המאנפף, שיריו המונוטוניים והתעקשותו להמשיך להופיע בגיל 77. זה עבר לי.

זהו. מלאכתי כאן הסתיימה.