התפיסה שלפיה המשטר במדינת ישראל הוא דמוקרטי היא שגויה - או לכל הפחות אינה מדויקת. מאז 2015, תחילת עידן ממשלת בנימין נתניהו הרביעית, שרידי הדמוקרטיה הישראלית הולכים ומתפוגגים כמו עשן ונמהלים ברטוריקה ריקה מתוכן על היותנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. 
כדי לבחון את הטענה כי ישראל אינה מדינה דמוקרטית, יש להסכים על העקרונות, הפרוצדורות והמוסדות שהופכים מדינה כלשהי לדמוקרטית. בספרו “על הדמוקרטיה” מניח רוברט דאל, ממדעני המדינה החשובים במאה ה־20, את התשתית לקביעה אילו מוסדות פוליטיים דרושים לדמוקרטיה בקנה מידה גדול, קרי במדינה מודרנית. בתמצית, מוסדות אלה הם: (1) נציגים נבחרים (2) בחירות חופשיות והוגנות (3) חופש ביטוי (4) גישה למקורות מידע חלופיים (5) חופש התאגדות (6) אזרחות כוללת.
התרבות הדמוקרטית בעידן נתניהו, הנאמן לקואליציה דתית־לאומנית־חרדית, נשענת על הפרוצדורה, אבל לועגת לעקרונות היסוד של התפיסה הדמוקרטית. מתמטית, רק שליש מהמוסדות הדמוקרטים (שניים משישה) מתקיים בישראל. ציון נכשל.

 שני המוסדות הראשונים הם למעשה פרוצדורות. הפקדת הרצונות, הבחירות וההעדפות שלנו בידי נציגים נבחרים (פרלמנט בדמוקרטיה פרלמנטרית ונשיא בדמוקרטיה נשיאותית), כמו גם הפרוצדורה השנייה, קיומן של בחירות חופשיות והוגנות, נשמרות בישראל. מכאן והלאה ננסה להראות מדוע ארבעת העקרונות ו/או המוסדות הנותרים הפכו לאות מתה בעידן נתניהו.
נתחיל בעקרון חופש הביטוי, נשמת אפה של הדמוקרטיה. אזרחים מן השורה, קל וחומר אנשי רוח, המביעים ביקורת חריפה על השליטה הישראלית באוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון, מוקעים במקרה הטוב כ”סמולנים” אנטי־ציוניים ועוכרי ישראל, ובמקרה הרע כחורשי רעה, גיס חמישי ובוגדים. ביקורת ברוח זו לא מגיעה משולי הימין הסהרורי, אלא מלב הממסד השלטוני וממקורביו ומשרתיו של נתניהו, שמגבה אותם בשתיקתו. 
אז נכון, המבקרים החריפים של ממשלת ישראל לא מושלכים לבתי הסוהר בגלל עמדותיהם, אבל הדה־לגיטימציה כלפיהם וההסתה נגדם מעבירות מסר ברור: יש להוקיע ביקורת חריפה כנגד הממשלה והאידיאולוגיה השלטת. העיקרון הרביעי, גישה למקורות מידע חלופיים, לא נשמר באופן מלא. על מסמכים רשמיים רבים, חלקם בני עשרות שנים, יש חיסיון משיקולי ביטחון (אמיתיים או מדומים) ומטעמי רגישות מוגזמת, כביכול, לצנעת הפרט, רגישות שמקורה כנראה בעוולות שלטוניות כלפי קבוצות מסוימות. מסיבות אלה מוגבלת הנגישות של התקשורת ושל ארגונים אזרחיים אל מידע בשליטת הממשלה או הממסד הביטחוני.
העיקרון החמישי, חופש ההתאגדות, נשמר לכאורה. בישראל פועלים מאות ארגונים, תנועות, קבוצות אינטרס וגופים המבטאים קשת רחבה של אמונות, תפיסות ודעות. המרחב הציבורי בישראל תוסס מבחינת השיח והפעילות, גם אם השפעתו על תהליך קבלת ההחלטות במישור הלאומי שולית למדי. עם זאת, תחת שלטון נתניהו הפכו ארגוני זכויות אדם ותנועות אזרחיות חוץ־פרלמנטריות, המזוהות עם השמאל, לאויבי האומה. פעילי בצלם, שוברים שתיקה, הקרן החדשה לישראל וארגונים נוספים נעצרים ונחקרים, וחלקם (כפי שנחשף בעיתונות) נמצאים תחת מעקב משטרתי וביקורת של השב”כ. 
העיקרון האחרון, אזרחות כוללת, הוא שילוב של חמשת העקרונות והמוסדות הקודמים. ובמילים אחרות, החירות הבסיסית שניתנת לכל אזרח ואזרחית לא רק לבחור ולהיבחר, אלא גם לקיים מרחב ציבורי פתוח, להיחשף למידע, לפעול נגד עוולות שלטוניות ולהשמיע ביקורת - נוקבת ככל שתהא - כלפי הממשלה (למשל בנושא חוק הלאום). אזרחות כוללת זה להתייחס לכל בני האדם (ומיעוטים) כשווים ולהקפיד על עצמאות שלטון החוק ומערכת המשפט והביקורת התקשורתית.
זו משמעותה של דמוקרטיה - לחשוף ולא להעלים מידע, לבקר ולא לחבק את הממסד (חוק הנאמנות בתרבות כמשל), להטיל ספק ולא לקבל גרסאות רשמיות ללא סייג. קריטריונים דמוקרטים אלה בעידן נתניהו ובעידודו נרמסים תחת מכבש פוליטי ושלטוני אוטוריטרי. 
ספרו של ד״ר שגיא אלבז (עם ד״ר ניוה גולן־נדיר), “אליטות אסטרטגיות בישראל - חלוקת הכוח בחברה הישראלית״, פורסם לאחרונה בהוצאת כרמל