בלי להתייחס לטענות בעניין ולרלוונטיות (או חוסר הרלוונטיות) של חלק ניכר מההצעות למדיניות ולפעולות חלופיות, אני מבקש להצביע על התפתחות מדאיגה אחרת - מקבילה - המתרחשת בשבועות האחרונים. לטעמי, משמעויותיה הפוטנציאליות לשחיקת ההרתעה הישראלית לא פחות חשובות, אך משום מה היא איננה מקבלת את ההתייחסות הראויה. כוונתי למספר הליכים שיפוטיים שהתקבלו בחודשים האחרונים בעניין מחבלים וסייענים, כשברקע החלטת בג״ץ מאתמול לדחות את הריסת חלק מביתו של המחבל שרצח שני אזרחים ישראליים באזור התעשייה בברקן.
המקרה השני הוא החלטת ועדת השחרורים בספטמבר האחרון לקצר בשליש את עונשם של שני סייענים בפיגוע בשער שכם, שבו נרצחה לוחמת מג"ב הדס מלכא. מדובר בהאני דארי ובמוחמד חמדאן - האחד נהג האוטובוס שהסיע את המחבלים והתחמק מבדיקות ביטחוניות, והשני הסייען שהוביל אותם.
קיצור העונש התגלה כשמשפחת מלכא קיבלה פנייה שנועדה לברר את עמדתה בעניין שחרורו המוקדם של האני, שהינו אזרח מזרח ירושלים. המשפחה המופתעת - שכמובן התנגדה - גילתה כי שותפו חמדאן שוחרר כבר לפני מספר חודשים, וכי לא נתבקשה עמדתה מכיוון שהוא תושב השטחים. המשפחה הצליחה למנוע את שחרורו המוקדם של האני, ובמקביל החלה לקדם חוק שיצמצם את שחרורם המוקדם של מחבלים וסייעניהם.
המשותף לשני המקרים הוא כי לא נשקלה סוגיית ההרתעה נגד מחבלים ושחיקתה הפוטנציאלית בעקבות ההחלטות. אין לי ספק ששחרור מוקדם של סייענים נותן רוח גבית לסייענים הבאים. כך גם זיכויו מאשמת רצח של מחבל שרץ לעבר אזרחים כשבידו סכין שלופה. מה תהיה ההחלטה בפיגוע שבו מחבל ידקור אזרח, שיצליח לשרוד את האירוע? על פי ההיגיון הזה, יוכל המחבל לטעון כי לא רצה לרצוח את האזרח אלא רק לפצוע אותו, במטרה להיעצר. האם גם אז יקבע בית המשפט כי זהו איננו ניסיון רצח אלא הריגה בלבד?
לצד השיקולים המשפטיים הטהורים, שכמובן אין בכוונתי להתערב בהם, חובה עלינו לשקלל גם את רכיב ההרתעה בענישה ואת השפעת ההחלטות על המוטיבציה של מחבלים להמשיך לבצע פח"ע. מומלץ שלא להסתפק בציוצים תקיפים בטוויטר אחרי החלטות מסוג זה, ולקיים דיון מעמיק בהובלת גורמי הביטחון למיפוי הסוגיה ולקבלת החלטות לשימור וחיזוק ההרתעה נגד מחבלים.
2. הרמטכ"ל הבא אלוף אביב כוכבי אינו זקוק למליצי יושר - הקריירה הצבאית שלו מדברת בעד עצמה. מכיוון שאין אדם מושלם, אני מניח שגם לכוכבי יש נקודות חולשה מסוימות. אבל אחרי שראיתי בחלק מהכתבות שתיארו את פועלו השגות לגבי יכולתו לקבל ביקורת ולגבי תפקודו כראש אמ"ן בצוק איתן, אני חש כי נעשה לו עוול, ולכן אני מבקש לשתף בסיפור אישי.
עבדתי עם אלוף אביב כוכבי במספר תפקידים, האינטנסיבי והצמוד ביותר ביניהם היה כששירתי כקצין מודיעין ראשי ואביב כראש אמ"ן. הוא נהג להתייעץ עם צוות הפיקוד הבכיר של אמ"ן בצורה שוטפת וסדירה (מה שקשה להגיד על מחליפו), השרה אווירה של חופש דעה, וניכר כי למד רבות ממפגשים אלו. אבל חשוב מכך הוא שכוכבי הקפיד - למרות לוח הזמנים הצפוף שלו - להיפגש איתי ולמיטב ידיעתי גם עם מפקדים בכירים נוספים באמ"ן, באופן יזום, אחת למספר שבועות.
בפגישות ביקש לשמוע מאיתנו, באופן בלתי פורמלי אבל ישיר ואישי, ביקורת, הערות ונקודות שבהן ניתן לשפר ולהשתפר. כדי לבנות את האווירה המתאימה לסוג פגישות כזה, שוודאי שאינו מאפיין מפקדים בכירים אחרים, הקפיד אביב כי ניפגש בערב, על אזרחי ומחוץ לקריה. זוהי איננה רק קבלת ביקורת - זו בקשה אקטיבית לביקורת, ובכך מהווה בעיני אביב כוכבי דוגמה ומופת.
ב־30 שנות שירותי באמ"ן התחלפו הרבה ראשי אמ"ן, ובעיני כוכבי היה מהמובילים שבהם וחותמו יישאר לשנים רבות. בטוחני שכולכם מצטרפים אלי באיחולי הצלחה לו ולצה"ל.