אור ליום שני השבוע פעל כוח מיוחד של צה”ל ברצועת עזה. סא”ל מ’ נפל בקרב. המכה קשה מאוד. הצלחה או כישלון של פעולה כזאת הם לעתים קרובות מקריים מאוד. הן בתכנון מדויק וקפדני והן בביצוע נכון, לפעמים צץ בדרך כוח אויב לא צפוי או מתרחשת תקלה מבצעית. התוצאה הקשה אינה צריכה לקבוע את הערכת חשיבות הפעולה ועצם הצורך במלחמה רצופה בארגוני הטרור.
 
נתניהו וכל שריו אינם אשמים כמובן בכישלון הפעולה, אבל נושאים באחריות לכישלון הנורא של מדיניות ישראל בעזה בתשעת החודשים האחרונים.
כשהחלו “צעדות השיבה”, פריצות הגדר, עפיפוני התבערה ובלוני האש והנפץ - הבליגה ישראל. העובדה שירינו באלו שפרצו את הגדר והרגנו מאות מחבלים אינה נחשבת ל”פעולת תגובה” כי אם להתגוננות. עצרנו את הפורעים על הגדר, לעתים לאחר שכבר חדרו. ירינו על דיונות ריקות, “לעבר” חוליות חמאס שהפריחו בלונים.

חיזרנו אחר מתווכים שונים ומשונים ובעזרתם קיימנו משא ומתן עקיף עם החמאס. הבלגנו על ירי רקטות לעבר תל אביב ובאר שבע, ואימצנו את סיפורי אלף לילה ולילה על מכת ברק שהפעילה את השיגורים. ובעיקר איימנו. נתניהו ושרי הקבינט התחרו ביניהם בניסוח איומים חריפים. נתניהו, כשהוא נשען על המטכ”ל והקבינט, רצה “הסדרה”.
 

ואז עלה במוחו של נתניהו גם הרעיון שטרם נוסה בסבב הנוכחי - להיכנע. נכון, זה לא רעיון חדש. נתניהו כבר נכנע לחמאס כמה פעמים, וטיפח לממדים מפלצתיים את הביטחון העצמי של ראשי הארגון והפורעים מטעמו. הוא נכנע כניעה מכפירה ורוויית דמי נרצחים בעסקת שליט. אבל אז לפחות שוחרר גלעד שליט. התקבלה תמורה. ואילו עתה - הכניעה וההסכמה לתשלום דמי חסות (15 מיליון דולר, ומיליוני ליטרים של סולר במימון קטארי) הוזרמו לעזה תמורת שקווה עמומה שמספר ההצתות יפחת במעט, שרמת ההתפרעויות על הגדר תרד במידה מסוימת.

האיש שהחל את הקריירה הפוליטית שלו ואת שמו בעולם כשפרסם ספרים על עקרונות המלחמה בטרור, שהסביר מדוע אסור לעולם לקיים איתו משא ומתן ולמה אין להיכנע לטרור אלא להמשיך ולהלום בו ברציפות עד רדתו שחת - נכנע הפעם בלא תנאי, וגופות הדר גולדין ואורון שאול והישראלים החיים בשבי החמאס אפילו לא הוזכרו בכניעה האחרונה, שעיקרה: קחו כסף מזומן, קחו סולר, ואנו נעצום עין מהמשך ההתפרעויות וההצתות (ההצתה של החממה בנתיב העשרה התרחשה שעות אחדות לאחר שמכונית המזומנים חצתה את מעבר ארז). רק דחילק: אל תגזימו. 
 
פעולת הגבורה שבה נפל סא”ל מ’ לא נועדה “לשבור את ההבלגה” הזאת, לחסל את בכירי החמאס או לחטוף מי מהם. פעולות דומות, שנועדו לאיסוף מודיעין מתמשך, מבצע צה”ל כבר 70 שנה.
 
מעולם לא נכנעה כך מדינה ריבונית לארגון טרור כאשר כל התנאים המקומיים והאזוריים והבינלאומיים היו לטובתה. חמאס על הקרשים. האוכלוסייה בעזה על סף התמרדות שאבו מאזן חונק בכל מאמצי כוחו. מצרים סוגרת את גבולה, אין משטי סיוע בדרך. מדינות ערב אדישות לגורל הפלשתינאים בכלל והעזתים בפרט, אפילו הזירה הצפונית נרגעה - ואז נתניהו מציל את החמאס. מזרים לו מזוודות של דולרים ומכליות סולר. 
 
אלופי האיומים מהקבינט שלנו היו עסוקים בתחילת השבוע בהאשמות הדדיות. מתברר ששר הביטחון תמיד תמך בתקיפה בעזה והתנגד לסיוע, בעוד שר החינוך תמיד התנגד לסיוע ותמך בתקיפה. וכך גם חברי הכנסת המתלהמים, עד אחרון חורקי השן וקוראי קריאות הביניים. ולמרות כל המאיימים, נתניהו בטוח שאיש לא ימנע ממנו להיכנע לתביעות החמאס ולא יפריע לו לשלם למחבלים דמי חסות. הצדיק יודע נפש בהמותיו המלהגות איומים בראיונות והצייתניות בהצבעות. 
 
כי גם מי שחשב שאסור בשום אופן לצאת לפעולה לחיסול החמאס, היה צריך להתעקש כי במעבר ארז ייסעו שתי שיירות זו מול זו. צפונה ייסעו כלי הרכב הנושאים את הישראלים החיים ואת גופות החללים שלנו – ומולן, מכונית הכסף ומכליות הסולר שיחצו דרומה. אפילו בעסקת שליט הנוראה היו חילופים. אלף תמורת אחד - אבל חילופים. ועכשיו, חינם. סתם תשלום של דמי חסות לארגון טרור.
 
ולא נמצא גם קומץ שרים וחברי כנסת לעצור את הכניעה המבישה הזאת. להודיע לנתניהו כי שום חוק לא יעבור עד שיוחזרו חללינו ושבויינו. נתניהו יודע עם מי יש לו עסק.