השר צחי הנגבי סיפק לאחרונה אמירה אומללה. הוא אמר את האמת, והאמת לא תמיד עולה בקנה אחד עם תקינות פוליטית. אסור להגיד את האמת - גם אם היא נכונה. אסור להגיד את האמת, משום שהיא לא יפה. פשוט אסור להגיד את האמת. העם רוצה שקר ארוז יפה בצלופן, עם סרט ותקינות פוליטית.
 

כולם מרגישים כמו צחי הנגבי, וכולם יודעים שהוא צודק. דין תל אביב ונתב"ג אינו כדין עוטף עזה. אבל לא מעיזים להגיד. עם יד על הלב, אם 450 הרקטות שנחתו בעוטף היו נוחתות בגוש דן, התגובה לא הייתה שונה וקשה לאין ערוך? ולמה 450? אם טיל אחד היה פוגע והורס בית ישן או, חס וחלילה, מישהו היה נהרג, מה הייתה התגובה? התרגלנו למצב ששם נופלים טילים ובמרכז שגרת החיים מתנהלת כדרכה.
 

מאות אלפי ילדים ומבוגרים סובלים ויסבלו בדרום הארץ מפוסט־טראומה. לראות את הפנים המעוותות מחרדה ולשמוע את צווחות הבעתה של הילדים וההורים בזמן שבין אזעקה לנפילה. להבין שישנם ילדים ששנים לא יושבים על האסלה ועושים את צרכיהם בשקט וברוגע, ששנים מתקלחים בחופזה, שמא תתפוס אותם האזעקה במהלך המקלחת. המתח והחרדה בכל רגע, בכל דקה. 
 

צפיתי בתיעוד בערוץ עשר בכתבה של איתי ורד. עד עכשיו מהדהדות באוזני צווחות הילדים שנולדים, גדלים ומתבגרים בצל "צבע אדום", בריצה בין ממ"ד לממ"ד, בין מיגונית למיגונית, חושבים פעמיים אם לצאת לגינה. זו לא חרדת מוות של רגע, של שעה, של יום, זו חרדת מוות מתמשכת. זו הפרעה פסיכיאטרית שנובעת מחשיפה לאירוע טראומטי כאשר הנפש מוצפת בגירויים שאותם היא מתקשה לעבד. 


הגירויים האלה פוצעים את הנפש ונשארים בה באופן קבוע. מדי פעם הם צצים ועולים לתודעה ומשתקים את הנפש ואת הגוף. מציפים אותו בחרדה וקשים מאוד לטיפול. הסובלים ממצבים אלה עלולים להיות תוקפניים, רגזניים, עם סף גירוי נמוך, נטייה להרס עצמי וקושי בריכוז, תפקוד ושינה. 


כן, זה הדור הגדל בעוטף עזה. כל זמן שהילדים והמבוגרים שם יהיו חשופים לטראומה, לאיום בפציעה, במוות, בהרס הבית, הטראומה רק תשקע ותעמיק ותצרוב את הנפש.