צפיתי בתיעוד בערוץ עשר בכתבה של איתי ורד. עד עכשיו מהדהדות באוזני צווחות הילדים שנולדים, גדלים ומתבגרים בצל "צבע אדום", בריצה בין ממ"ד לממ"ד, בין מיגונית למיגונית, חושבים פעמיים אם לצאת לגינה. זו לא חרדת מוות של רגע, של שעה, של יום, זו חרדת מוות מתמשכת. זו הפרעה פסיכיאטרית שנובעת מחשיפה לאירוע טראומטי כאשר הנפש מוצפת בגירויים שאותם היא מתקשה לעבד.
האמירה האומללה של השר הנגבי: אסור להגיד את האמת כשהיא לא יפה
כולם מרגישים כמו צחי הנגבי, וכולם יודעים שהוא צודק. דין תל אביב ונתב"ג אינו כדין עוטף עזה. אבל לא מעיזים להגיד. התרגלנו למצב ששם נופלים טילים ובמרכז שגרת החיים מתנהלת כדרכה
התרעות פיקוד העורף