מעולם לא חיבבתי את בני ציפר, האיש, העורך, הכותב והגרוּפּי, ולא את כתיבתו הספרותית, מתוודה מומחנו לענייני מִתחזים והוזים. רשימותיו הספרותיות־חברתיות, ששיגר בהן את הגיגיו עם דו המשמעות של רחשושי הסרקזם (בפרפראזה על יעקב שבתאי המנוח), מהחמאם של איסטנבול או מסמטאות קהיר, הישר למדור הספרות ב"הארץ", היו מעניינות יותר, אף שניכרה טרחנות והתבשמות יתר עצמית בכתיבה המתריסה, המתפנקת, הכאילו נון־קונפורמיסטית.
הוא ידע להתנסח ולבעוט במוסכמות ולחפש זוויוֹת התבוננות שונות. הכל היה, כמסתבר, שולי וחסר משמעות לנרקיסוס גלוּח הראש עם המשקפיים דקי המסגרת והפפיונים. עתה, בגיל 65, הגשים כנראה את חלומו האמיתי והפך לסֶלֶבּ, בזכות הערצתו הנרצעת את הזוג המלאכותי, שמשתלט על חיינו מזה כעשור.
איני זוכר שפגשתי את ציפר אי פעם. התוודעתי לשמו ב־1994, כשהוזמנתי על ידי משרד החוץ הצרפתי עם כותבות וכותבים אחרים לשבוע הספר הישראלי בצרפת. ציפר היה שם, לא כאורח, כמְסַקר – וכתבתו משם הייתה מרושעת ומתנשאת, ככל הזכור לי. פעם פרסמתי לבקשתו רשימה במוסף הספרות שבעריכתו, אך מעולם לא היה לנו עניין משותף או הדדי, מריבה או ויכוח. אני עוסק בו עכשיו, בסוג של מיאוס, בגלל הכתבה המצוינת עליו של אילן לוקאץ' באולפן שישי.
כבר כמה שנים ציפר מהלל, מקלס ועובד את הנתניהו'ס בדבקות משוּכנעת של (כהגדרתו) מי שחי 60 שנה בחושך ופתאום גילה את האור והאמת וחדוות החיים, לזוהרם הנוהר של הביבישׂרה והפך לאדם אחר. כאדם אחר, כנראה שלא רק הרציונל, אלא גם השנינות, יכולות הניסוח והחשיבה של ציפר השתנו: אוצר המלים שלו דל, מגומגם ורצוף קלישאות וסטריאוטיפים, בנסותו לתת משמעות להערצתו המשתפכת לחוכמת נתניהו, ליופיה ולנדיבותה של שרה ("היא מארטיר של הימין. ישוּ"), שהוא מתעתד לשמש כביוגרף שלה.
בסעודה שערך ציפר בביתו לזוג המלאכותי לפני כמה שנים ושתוארה בכתבה, נכחו גם זוג חברים - וחברי זוכר עד היום את האזהרות הקודרות ואת החזות המאיימת על עתידנו הקרוב מפי נתניהו, שגרם לנוכחים לזחול הביתה בפניקה. ההפחדה המקצועית, שמקורה אולי בפסיכוזה אישית, היא כידוע הנשק היעיל של נתניהו.
בכוחה הוא מגייס שוב ושוב את תומכיו, אלה שמפחדים לחשוב אחרת, אלה ששונאים לחשוב בכלל ואלה החושבים והשקולים, כעורך עיתון זה, דורון כהן, שאני מעריך ומוקיר, שהגדיר בפייסבוק לפני שבוע את רה"מ כ"גוליבר בין גמדים". אנחנו הגמדים, כנראה - התקשורת וכל שוללי נתניהו, דרכו, התנהגותו ומשילותו.
אני כותב על בני ציפר לא רק כ"אידיוט שימושי" (הגדרת ציפי לבני לאבי דיכטר), אלא כתופעה מסוכנת של היפנוזה המונית מתעתעת. ההתמכרות, ההתמסרות וההיקסמות המוקצנות של הציפרלקס מהזוג ומבנם ה"נורמטיבי" (ואל תבלבלו אותו עם החשדות, לכאורה: שחיתות, הסתה, מחדלים ועוד), מורידה אותו אל "העם", שוק התקווה בכתבה ("כנסיך עדין שהורשה לראשונה לדשדש בשלוליות", מגדיר לוקאץ'), כדי להזדהות עם אלה שמריעים "ביבי המלך".
ממרום מעלתו הפפיונית־מוקיונית הוא עושה סלפי'ס עם מעריציו המזדמנים ומשלים הסכמות עם מוכר חמוצים: "גם אם ירשיעו את ביבי, הוא ישאר מלך ישראל", קובע החמוּצאִי. "אל תדאג. הוא לא יוּפלל", אומר לו המתוּקאי ציפר בחדווה. "אדוני, הוא לא לקח כלום", עונה לו איש שיחו, "ואפילו אם לקח, זה מגיע לו!"