העיר לוד רצופת מלחמות על השליטה בה, על דמותה ועל צביונה

היא אחת הערים העתיקות בארץ. שרידי יישוב כלכוליתי בן 8,000 שנה נתגלו בה. בימי הבית הראשון והשני הייתה זו עיר יהודית. פומפיאוס כבש אותה והפך אותה לעיר רומית, לאחר חורבן הבית השני הפכה למרכז יהודי חשוב ביותר, וכל גדולי ישראל בדורות ההן חיו בה או בסביבתה. באותה עת פרחה העיר גם כ”פוליס” רומאית. “פסיפס לוד” המפואר, שריצף פעם וילה מפוארת הוא מהפסיפסים הנפלאים ביותר שנמצאו בארץ. בימי “מרד גאלוס” במאה הרביעית נהרגו בה יותר מאלפיים יהודים בעת דיכוי המרד.

על פי תוכנית החלוקה של האו”ם, בכ”ט בנובמבר 1947, נועדה לוד להיות חלק מהמדינה הערבית, אך ב”מבצע דני” כבש אותה בסערה גדוד הפשיטה 89 בפיקודו של משה דיין. רוב תושביה הערבים ברחו. רק כאלף מהם נותרו בעיר, בשכונת הרכבת ובעיר העתיקה. לקראת תום המלחמה כבר עברו אליה אלפי עולים חדשים ובמקביל נוספו לעיר גם תושבים ערבים, שהסתננו אליה ב”התגנבות יחידים” או הועברו אליה מיישובים ערביים סמוכים שרוב תושביהם נמלטו.

בהדרגה הפכה לוד ל”עיר מעורבת”, אוכלוסייה יהודית מבוססת החלה לעזוב בשנות ה־90, עד שהיו שחששו כי תהפוך לערבית ברובה. בעקבות הסכמי קמפ דיוויד החלה הגירה בדואית לעיר, וקבוצה זו היא היום הגדולה מקרב ערביי לוד. הבדואים גרים בה בעיקר ב”פרדס שניר” ובשכונת הרכבת. וכמו בנגב - רוב הבנייה היא בלתי חוקית על אדמות המדינה.

שכונת “פרדס שניר” הייתה במשך שנים מוקד של הזנחה ופשיעה, סמים ואלימות. תושבים ערבים הקימו לעצמם בתי ענק בשטחים שפלשו אליהם. הרשויות התערבו, הורו על הריסה, בתי המשפט אישרו את צווי ההריסה. אבל העירייה נמנעה מביצוע. אולי לא רצו לריב עם תושבים שיצא להם שם של עבריינים אלימים.

היום לוד היא עיר “מעורבת”. 76 אלף תושבים. שני שלישים מהם יהודים, שליש ערבים. במזרחה הוקמו שכונות “גני אביב”. שכונות יהודיות המונות היום כ־20 אלף תושבים. “פרדס שניר” צמודה ל”גני אביב”.

כשהבינו שזה נראה רע, תיקנה הוועדה את התוכניות והודיעה שהדירות שאושרו יהיו קטנות יותר, כ־250 מ”ר בלבד, אך כיוון שאין בכוונתה להסתבך בהריסת בתים לא חוקיים שכבר נבנו - ברור שמדובר בתיקון שבא לזרות חול בעיניים.

רשות מקרקעי ישראל פרסמה התנגדות נחרצת לתוכנית הזאת, המנוגדת לחלוטין למדיניות הממשלה השוללת בנייה צמודת קרקע חדשה בשטחי הביקוש הגבוה במרכז הארץ. הרשות רואה בה תוכנית שכל עיקרה הכשרת שוד קרקעות ומניעת אכיפת חוק. כדי לבטל את פסקי הדין וצווי ההוצאה לפועל המצווים להרוס, הפולשים מערערים שוב ושוב לבתי משפט, כל פעם - ממש כמו בנגב - בתירוץ משפטי אחר. ועתה מנסה העירייה להתערב באמצע ההליך המשפטי ולשנות את המצב לטובת הפולשים.

אבל אם מדינת ישראל מעבירה מיליוני דולרים כדמי חסות לחמאס, למה שעיריית לוד לא תשלם פרוטקשן לשודדי קרקעות בדואים גם במרכז הארץ? אין צורך לקיים טקס שבועת אמונים לדמותה היהודית של העיר, כפי שעשו בעפולה. אבל ודאי גם שאסור לעשות ההפך.