מאז היוודע דבר הרצח של סילבנה צגאיי בת ה־13, התמלאו הרשת, עמודי העיתונים ומהדורות החדשות במלים מפוצצות על זעזוע והלם. כולם מביעים זעזוע על רצח ילדה קטנה, וזה אכן מזעזע, אבל סליחה על חוסר התקינות הפוליטית, יש בזעזוע הזה גם לא מעט צביעות. איפה היו כל המזועזעים למיניהם כשבנות השכונה היהודיות הותקפו תדיר על ידי מסתננים מאריתריאה? איפה הם היו כשקשישות נשדדו והותקפו באכזריות? 


נכון, למזלנו זה לא נגמר ברצח, אבל זה לא היה רחוק מכך. חוץ מזה, מה עם רצח הנפש? אנחנו, תושבי דרום תל אביב, מותקפים כבר עשר שנים ולא שמענו גינוי מהצד המתייפייף של העיר. 


האם הלובי ההומני לכאורה של המסתננים, זה שמארגן הפגנות ומדבר גבוהה־גבוהה על זכויות אדם, בכלל מתעניין במה שמעוללים לנו אותם אנשים שבשמם הם מדברים? 


הגענו למצב שאנחנו, הפעילים ותושבי שכונות דרום תל אביב, כבר לא צריכים להגיד את הדברים האלה, כי המסתננים בעצמם אומרים שאין יום ללא פשיעה והטרדות מיניות, שמתרחשות על ידי חבריהם.


הגיע הזמן לנקוט יד קשה נגד האלימות, ואז כפועל יוצא יהיו פחות רציחות, של יהודים ומסתננים מכל הגילים. הגיע הזמן להחזיר את החוק והסדר למערב הפרוע שנקרא מדינת דרום תל אביב, ואנחנו קוראים לו אריתריאה פינת סודן. 


אם הממשלה לא תנקוט פעולה מהירה וברורה, בלי לגמגם, הרצח של הילדה האומללה יחוויר לעומת הכאוס שישתלט על דרום העיר ומכאן על מדינה שלמה. 


הכותבת היא תושבת ת"א ומנכ"לית עמותת העיר העברית.