הסיבות לדירוג הנמוך שלו זוכה ירושלים ידועות. חיים בה הרבה תושבים ממגזרים שרמת התעסוקה בהן נמוכה ורמת הילודה גבוהה, אך על אף הנתונים האלה אין ספק שהניהול הכושל של משאבי העירייה מוסיף למצבה העגום של העיר.
נכון, רוב הגברים החרדים בעיר, 53% לפי השנתון האחרון, עדיין אינם עובדים, אבל 70% מהנשים החרדיות עובדות. הבעיה היא שגם אלה שעובדות מרוויחות בדרך כלל שכר מינימום ופחות. השביתות של הסייעות החרדיות בגנים, שהעירייה אמורה לפקח עליהן, ושל הבלניות במקוואות, שהעירייה משלמת להן באמצעות המועצה הדתית, הן סימנים של מצוקה שהעירייה לא עוזרת לפתור.
במזרח העיר רמת התעסוקה של הגברים גבוהה דווקא, 84%, אבל תעסוקת הנשים נמוכה מאוד בכל קנה מידה. על פי השנתון האחרון, רק 22% מהנשים מועסקות. מאוד יכול להיות שעובדה זאת קשורה לבעיות התחבורה הקשות, שהעירייה רק מתחילה להתמודד איתן, או להיעדר מסגרות לגיל הרך, שהעירייה עוד לא מתייחסת אליו. על פי דוח שיצא השנה, ישנן רק שלוש מסגרות של גופים ציבוריים בכל מזרח העיר. בחברה שבה רוב הטיפול בילדים מוטל עדיין על נשים, מחסור זה משפיע בצורה קשה על האפשרות של הנשים לצאת לעבוד כשילדיהם בבית ספר.
אין צורך להתרחק לקבוצות המיעוט. עיריית ירושלים לא ממש דואגת גם לישראלי הממוצע שחי בבירה. עיריית ירושלים משמשת דוגמה רעה מאוד בכל הקשור לתעסוקה. בנוסף ל־10,000 עובדים מן המניין, העירייה מעסיקה עוד 2,000 עובדים בתאגיד עירוני אחר, אריאל, המשמש למעשה חברת כח אדם של העירייה. עובדים אלה לא זוכים לתנאים מינימליים. הם מפוטרים לאחר תשעה חודשים, ועל אף שחלקם עובדים כתף אל כתף עם עובדים קבועים הם אינם זוכים לתנאים סוציאליים בסיסיים, ולפעמים גם לא מגיעים לשכר מינימום. נקווה שראש העיר הבא ישקיע מאמצים רבים יותר בדאגה לתושבים, לעושרם ולאושרם.
הכותבת מלמדת במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית.