נולדתי ב־7 בדצמבר, וכאשר מלאה לי שנה לא הדליקו נר קטן אחד לכבודי, אלא עיר שלמה - את פרל הארבור. שבוע קודם לכן, ב־30 בנובמבר 1941, קיבל פרידריך יקלן - גנרל של האס־אס - הוראה מהימלר להשמיד את הגטאות ולהרוג את כל יהודי לטביה. בקרב הנרצחים: סבי וסבתי, שישה דודים ודודות ומספר לא ידוע של דודנים, דודניות וקרובים יותר רחוקים. רק שמונה ימים נדרשו כדי לרצוח 25 אלף יהודים ביער רומבולה ליד ריגה. ב־9 בדצמבר יקלן דיווח: המשימה הושלמה.



אנחנו נמצאים עכשיו במוסד מדעי שמחקר ההסתברות שלו נחשב לאחד הטובים בעולם. האם אתם מסוגלים לחשב את הסיכוי שסבי, סבתי ושאר בני המשפחה - לפחות אחד מהם - נרצחו בריגה ממש באותן שעות שחגגו מלאת לי שנה בתל אביב?



אבי היה כאן. הוא בא ב־1934 - כפי שהסביר למורו ורבו ז'בוטינסקי, שאיתו נדד 11 שנים רצופות באירופה - משום שהגיע הזמן לעשות ולא רק לדבר. צריך לנסוע לפלשתינה להקים מדינה יהודית כדי להציל את היהודים. המשפחה של סבי וסבתי מצד אמי - כולל אמי - באו לכאן ב־1932 כי חיפשו חירות ובעיקר חלמו להחיות את השפה העברית בטריטוריה שאליה היא שייכת.



חמש שנותי הראשונות היו מלחמת העולם. מטוסים איטלקיים הפציצו את תל אביב. קצת. בשנים 1946/7 הלכנו לבית ספר, מוסתרים בקירות עץ שהוקמו במיוחד להגן עלינו מכדורי הצלפים שישבו בראש המסגד ביפו. היינו בני 6 ו־7 וגרנו בכרם התימנים - השכונה שבתיה הדרומיים נגעו ביפו הערבית.


בגיל פחות מ־7 וחצי עמדתי בפינת רחוב הרב קוק ומאה שערים, מתבונן בחיילי האצ"ל בדרכם לכבוש את יפו. בשנים 1948־1949 התחוללה מלחמת השחרור. מטוסים מצריים הפציצו את תל אביב. הרבה. הייתי על החוף בהרב קוק באמצע 1948 כאשר יהודים ירו על יהודים בקשר לאלטלנה. אמי - שהייתה קשורה לאצ"ל - לא חדלה לבכות שלושה ימים.



המלחמה הבאה הייתה ב־1956. החל מ־1958 אני לובש מדים. קצין קרבי ב־1967, נמר בתעלה 1969־1970, 1973 ומלחמת לבנון הראשונה 1982. מלחמת המפרץ הראשונה התחוללה ב־1991.טילים עיראקיים נפלו על תל אביב.



ב־2006 הייתה מלחמת לבנון השנייה. בין המלחמות היו מעשי טרור ופעולות איבה לאין ספור ומבצעים צבאיים ופעולות מנע ותגמול כמעט ללא הפסקה. וגם שתי אינתיפאדות ושלושה הסכמים - עם מצרים, ירדן והפלסטינים.



# # #



אמי מתה בת 46. אני הייתי בן 16. אבל ראיתי אותה יום־יום מטפלת בפליטת שואה שראתה את כל בני משפחתה נרצחים לנגד עיניה. היא העמידה במקומם בדירתה, בבניין הסמוך לנו, בובות גומי בגודל אנושי מלא ועל כל אחת שם הקרוב הנרצח. אמי באה אליה כל בוקר, ושתיהן היו משוחחות בפולנית עם כל הנרצחים, ורק אחרי זה הסכימה האישה לצאת החוצה ולהתמודד עם שארית חייה. אמי לא הייתה זקוקה לעוזרת בית. אבל היא העסיקה כל יום פליטה אחרת בביתנו. היא רצתה לתמוך בכמה שיותר פליטים, והיא לוותה כסף כדי לשלם להן.



התחתנתי עם אישה שהיא בחמישייה הפותחת של כל רשימת נשים היפות ביותר בכל מדינה, בכל הקבצה אפשרית ובכל גיל. היא בת זוג עלא כיפאק. אבל היא לא ידעה - לא גילו לה - שהיא יהודייה עד שלא עזבה עם הוריה את פולין ב־1957. הם חששו לה, כי בפולין גם אחרי שהושמדו שלושת מיליוני בניה היהודים - המשיכו לרדוף, לשדוד ולרצוח יהודים.



במבט לאחור, במיוחד לנוכח המחיר והקורבנות, אני עדיין חייב להודות שאני, הדור שלי, אפילו הדור של הורי - אלה שלא נשארו באירופה וסמכו על התערבות אלוהית - היו לנו חיים טובים למדי. טובים אפילו במובן האישי ולמרות האובדן־ים; טובים במשמעות של לחיות על פי העקרונות והערכים שלנו, מסוגלים להפנים וללמוד לקח מן ההיסטוריה המיידית. הצלחנו להגשים חלומות וליצור עולם הרבה יותר טוב מזה שמצאנו בבואנו. אישית יכולתי ללמוד, לתור, לקלוט ידע ולהרחיב אופקי תרבות, לבנות משפחה, לערוך את אחד מן העיתונים הטובים בעולם, להיות שותף להקמת מכללה באזור הסוער בגבול ישראל־לבנון־סוריה וליטול חלק פעיל ומזכך במכון המופלא הזה - מכון ויצמן ברחובות.



# # #



אני לא מנסה להאדיר את עצמי בעיניכם אלא לספר לכם כמה מיוחדים היו האנשים שחיו כאן לפני 70־80־90 שנים. אני רואה בכבוד שאתם מעניקים לי היום הכרה בתרומת הדור שלי לארצנו, אפילו לעולם. התחלנו בימים של הרג, מוות והרס ללא תקדים; מיליוני פליטים ומהגרים, בזמנים של צנע ומחסור חומרי כללי, אבל עם שפע של אמונה ורוח איתנה ובמיוחד אחדות - של לבבות, של מטרה ושל ערכים. והיו לנו 70 שנים טובות - פי עשרה מהרצף העתיק של שנים טובות.



אבל לא היינו ערניים כנדרש. למשל, כאן בתוכנו התערבות אלוהית הופיעה לפתע ב־1967. לא ראינו ולא שמענו אותה כמעט 30 שנה, והנה היא (הוא? זה?) כאן, מתיישבת דווקא בטריטוריות שבהן הנדל"ן זול וזמין להשתלטות עוינת. וכעבור עוד 28 שנים - לפני 23 שנים - התערבות אלוהית גם זימנה לנו רצח פוליטי.



בעוד אנו חוגגים את תבוסת הנאציזם, התאבדות הקומוניזם, שחרור מזרח אירופה, את הקמתן של מדינות רווחה, שובה של סין, אדם על הירח, פלאפונים והתעוררותה של אפריקה - רדיפת בצע, רעב לכוח, וכל הדתות כולן חברו לרודנות, אלימות ועריצות לתקוף, לזעזע ולהשמיד מה שנחשב בעינינו ערכים והישגים אנושיים בסיסיים. במיוחד את הדמוקרטיה.



יותר מדי דברים היום נראים כמו דברים בשנות ה־30 של המאה הקודמת. אבל יש לפחות שלושה הבדלים חשובים: האיום שהאדם יכול להרוס את הטבע לא היה אז אפילו מחשבת בוסר; לא הייתה אז מדינה יהודית; והכלכלה אז הייתה מרוסקת ושבורה ולא בשיא של פריחה כמו היום. נכשלנו בהשמדת כל התופעות הנוראות של שנות ה־30 הארורות. והן אפילו כאן בתוכנו בישראל.



אני מודה לכם היום בענווה ובגאווה על הכבוד שאתם נותנים לי, אבל אני מנצל את ההזדמנות הזאת לומר לכם שלא הגענו אל המנוחה והנחלה ואסור להתרווח מול המסך בסיפוק. המלחמה שלנו לא הסתיימה, אם אנחנו רוצים למנוע אסון חמור ולגרום לעוד ועוד שנים טובות.



הכותב כיהן כעורך "מעריב" בשנים 1985־1991 וכיו"ר מועצת המנהלים של מכון ויצמן בשנים 2009־2017