פסטיבל Nos Alive, ליסבון, 2018. סולן פרל ג'אם, אדי ודר, מפסיק את השירה האינטנסיבית ומכין עצמו לנאום אג'נדה קצר, נוהג שאימצו לעצמם רוקרים למיניהם בשנים האחרונות. כישראלית שמודעת לדעותיו של הכוכב על התנהלותנו המדינית, אני מתכווצת במקום. בבקשה אל תתחיל עם זה שכספי המסים האמריקאיים הולכים לטובת הטלת פצצות של הצבא הישראלי על ילדים, אני מבקשת בלב. שמחה כפולה נכונה לי כשאני מבינה שלא את זה בכוונתו לדסקס, ושבעצם הוא מספר על השתתפותו במצעד הנשים בסיאטל, אחד מתשעה מוקדים שבהם התקיימה המחאה בתחילת השנה בארצות הברית, על רקע התבטאויותיו הסקסיסטיות של הנשיא טראמפ. ודר דיבר על שוויון, על החשיבות שבהצבעת נשים וכמובן על הקמפיין המבורך MeToo#.

גברים כמו ודר אינם רבים. בארץ ישנם טל ברמן ואביעד קיסוס, שבתוכנית הרדיו שלהם מגלים שוב ושוב רגישות מעוררת השתאות לנושאי מגדר ושוויון. הדוגמה האחרונה שלה הייתי עדה היא מיום ראשון השבוע, כשהשניים ממש רתחו בגלל האמירה שוביניסטית של מאמן הכדורגל לשעבר אלי גוטמן לעיתונאית רותם ישראל. ויש כמובן את ח"כ דב חנין, שניכר כי אלימות נגד נשים היא סוגיה שממש מדירה שינה מעיניו.

ברשתות החברתיות השתיקה של הגברים כמעט רועמת. הסביבה הווירטואלית שלי רחבה במידה מספקת כדי שאוכל לקבוע שגברים דעתנים רבים, שמדי יום מוציאים על המקלדת את קצפם בגלל מצבם העגום של הקשישים, קצבאות הנכים הזעומות, השחיתות השלטונית וההתעלמות ממצוקת תושבי עוטף עזה – ממלאים פיהם מים כשזה מגיע לענייני נשים.

היום מתקיימת במשק שביתה במחאה על רצח נשים. את השביתה יזמו נשים, ועל פי ההיענות עד כה, הן כנראה יהיו גם הכוח הכמעט בלעדי שייקח בה חלק. מעניין. רק לפני כחמישה חודשים יצאו עשרות אלפי גברים להפגין סולידריות עם הקהילה הלהט"בית ונגד חוק הפונדקאות, בזמן שלרבים מהם אין זיקה אישית, לא לקהילה ולא לחוק המפלה. אבל כשמדובר בנשים, שלכל אחד ואחד מהם יש אליהן קשר ישיר (אם, אחות, בת, בת זוג); ונוכח העובדה המזעזעת ש־24 נשים נרצחו רק השנה במסגרת טרור מגדרי – שום זעם אינו מתפרץ על המקלדת האומללה.

אכן, נשים שנטבחות בזו אחר זו, אלפי נשים שחוששות ובצדק מכך שיהיו הקורבן הבא ותקיעת התקציב שהובטח, בגובה 250 מיליון שקלים, עבור תוכנית לאומית למניעת אלימות נגד נשים הם לא נושאים שראוי להתעצבן בגללם. את המלחמה הזאת הם משאירים לנו, הבנות. ואף שכל בר-דעת יודע שהטבע עצמו הציב לנו את השוויון בין זכר לנקבה כתנאי הכרחי לקיומנו, מאבקים מהסוג הזה הם משום מה נחלתנו הפרטית בלבד.

אני מנסה להבין ממה זה נובע. צעיר חכם שהעליתי בפניו את השאלה, סיפק איזושהי תשובה: הוא אמר שאת העיסוק בתחלואים המגדריים - הטרדות ותקיפות מיניות, פערי שכר, חפצון ואלימות - הוא משאיר לזוגתו, כי כשהוא מתעסק בהם, הוא מרגיש מסגביר, ונשים הרי שונאות את זה.

אבל הצעיר העיד על עצמו בלבד. לגבי השאר, יש לי רק השערות: הראשונה היא שרוב הגברים פשוט חרדים לגורלם. את החתירה הנשית לשוויון הם רואים באופן מוטעה כהתחזקות, והדבר מאיים על קיומם - הפיזי, הרוחני והכלכלי; הסיבה השנייה נעוצה בכך שהסדר העולמי השוביניסטי, שמטופח היטב זה דורות על ידי ידיים מיומנות, מושרש בתוכם בצורה כה עמוקה שהם באמת לא מאמינים שצריך ויכול להתבצע שינוי קיצוני שכזה. את ההשערה השלישית שהתגנבה לראשי, זו שגורסת שפשוט לא אכפת להם, בחרתי לגנוז.

אני מקווה שאני טועה, ושאם לא, העבודה הקשה שאנחנו עושות להשגת הדברים הבסיסיים ביותר תפקח לגברים את העיניים, ואולי הם אפילו יקומו על הרגליים ויצאו למעננו לרחוב.