מתרוצצים במקומותינו שני נרטיבים סותרים ביחס לתיק 4000. מחנה אחד מניף את הדגל "אין כלום כי לא היה כלום", והשני מניף את הדגל - תיק 4000, בניגוד לתיקי 1000 ו־2000, עשוי עופרת יצוקה.

הימים הם ימי החנוכה, ולכן ראוי לעסוק בעופרת היצוקה תחילה: המשטרה מציגה האשמה פשוטה וברורה. לטענתה, בנימין נתניהו היה מעורב באישור הטבות מפליגות לשאול אלוביץ', וזה בתמורה היטה לטובת נתניהו את הסיקור באתר וואלה שבבעלותו. על פי פרשנות המשטרה, הטיית הסיקור היא שוחד לנתניהו, שתמורתו אישר את עסקת בזק.

גם אם נניח שחלק מהעובדות שמציגה המשטרה נכונות, הרי שלפנינו תיאור סטנדרטי למדי של מתח ארגוני המאפיין מערכות עיתונאיות. העיתונאים חותרים לחופש עיתונות מלא, ואילו לבעלים יש אינטרסים כלכליים העומדים לעתים בסתירה לו. החלטת הבעלים של אמצעי התקשורת ללכת על בהונות ליד אישים שהם זקוקים להם, נמצאת עמוק בתחום הסבירות.

סביר להניח שאלוביץ' פעל, לחץ ודחף לריכוך ושנמוך הסיקור השלילי על נתניהו באתר וואלה. לנגד עיניו עמדו אינטרסים כלכליים לגיטימיים, וראש הממשלה, שהוא גם שר התקשורת, זוכה לקיתונות של שופכין באתר שבבעלותו. המשך ההשתלחות בנתניהו היה עלול, מנקודת מבטו של אלוביץ', להשפיע על ההחלטות של נתניהו כשר התקשורת ולטרפד לו עסקה השווה מיליונים. ניסיונותיו של אלוביץ' להשפיע על אופי הסיקור של נתניהו ולאזנו מובנים בהקשר זה. מנקודת מבט אובייקטיבית, אם היה בכך פגם - הוא בקושי גולש מתחום האסתטיקה לתחום האתיקה, בוודאי שלא לפלילים. כמעט כל איש עסקים היה פועל באותה דרך, ואין בכך שום דבר יוצא דופן.

מן המפורסמות הוא שמאז ומעולם פוליטיקאים גילו חיבה יתרה לתיק התקשורת, כי ההשפעה שמעמד זה הקנה להם סייעה להם לקבל חשיפה תקשורתית מרובה. עבור פוליטיקאים כמות החשיפה היא כה חשובה, עד שהולידה את הציטוט האלמותי של צ'רצ'יל: "לא חשוב מה כותבים עלי, העיקר שיאייתו את שמי נכון". מאז ימיו של צ'רצ'יל כראש ממשלה חלפו הרבה מים מתחת ומעל להרבה צוללות, ועדיין האמרה הזאת מחזיקה מים.

עם כניסתה של רשת האינטרנט למשחק התקשורתי ולנוכח השפעותיהן הנרחבות של הרשתות החברתיות, חלו שינויים בתפיסה המסורתית של פוליטיקאים לגבי הסיקור התקשורתי. ההכרה בנחיצות התקשורת החיובית עשתה קפיצת מדרגה. פוליטיקאים לא סופרים רק קטעי עיתונות, אלא גם משקיעים מאמץ בהשגת סיקור חיובי, ולא פחות מכך - במניעת סיקור שלילי.

ישנו ניסיון יומיומי של אישים פוליטיים להפעיל לחץ על אמצעי התקשורת כדי לקבל סיקור אוהד ולצמצם את נזקיו של סיקור ביקורתי או עוין. גם בזה אין כל חדש.

אם נבחן את מערכת היחסים בין הפוליטיקאים לאמצעי התקשורת בישראל, נגלה שהזעזוע הגדול ביותר ביחסי עיתון־שלטון מאז התפטרותו של דוד בן־גוריון והפסקת הנוהג הדרקוני שלפיו ראש הממשלה מאשר את מהדורת החדשות, הוא הניסיון הנבזי, המתרחש בימים אלה, לשנות סדרי עולם ולהגדיר את הנורמה הקיימת - את שגרת יומם של אנשי ציבור ואנשי תקשורת - כאירוע פלילי.

ספין קווין

המלצת המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בגין קבלת שוחד יוצרת יש מאין, נורמה חדשה שאינה קיימת בשום מקום בעולם וכנראה גם לא תהיה קיימת. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמאן דהוא במדינה דמוקרטית מנסה להגדיר לחץ שמפעיל בעלים של אמצעי תקשורת על מחלקת החדשות שלו, כדי לצמצם ולמתן סיקור שלילי, כדי לא לפגוע בסיכוייו לקדם עניינים עסקיים - כשוחד שניתן למקבל ההחלטות הפוליטי המשפיע על קידום עניינים אלו.

זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמיתון קל בסיקור תקשורתי מוגדר כמטבע עובר לסוחר, תמורה לשוחד, או אם תרצו - ספין קווין. המשטרה, בהנחיית הפרקליטות, המלווה את כל תיקי נתניהו, מוכנה להפוך מישור לעקוב, לעקם את ההגדרות, ופשוט לתפור נורמה פרסונלית שתכליתה להשיג כתב אישום נגד נתניהו בכל מחיר.

המשטרה, מטעמים של יוקרה מקצועית, והפרקליטות, מטעמים של יריבות פוליטית, עושות הכל כדי לגרור לבית המשפט ראש ממשלה שעתיד לכהן תחת עננת חשד עד לפסק הדין של בית המשפט העליון בעניינו. כל זאת מתוך מחשבה שהלחץ התקשורתי והציבורי שיבוא בעקבות הגשת כתב אישום יגרום לו להתנדב ללכת הביתה, מה שמציף את השאלה אם באמת אין גבולות לניסיון להפיל ראש ממשלה. יש מי שמאמין אולי שזה יהפוך אותנו לאור לגויים. אני חושב שזה יהפוך אותנו ללעג ולמשיסה, שהרי גם לגויים לא זרה מערכת היחסים הסטנדרטית הרווחת המתקיימת מאז ומתמיד בין אמצעי התקשורת לפוליטיקאים.

כל מערכת היחסים עם התקשורת מבוססת על יחסי תן וקח. החל במקרה פשוט של סחר במידע כנגד אזכור או סיקור אוהד, וכלה בקניית סיפורים בכסף מלא. נותנים - מקבלים. לא נותנים - לא מקבלים. ישנו אפילו תעריפון לא כתוב: הדלפה תמורת אייטם אוהד. סקופ בלעדי תמורת כתבה מפרגנת, זרם סיפורים קבוע תמורת בניית תדמית לטווח ארוך באמצעות אזכורים בהקשר לתפקידים בכירים בעתיד וחסינות כמעט מוחלטת מפרסומים שליליים.

42 חברי הכנסת שתמכו בחוק "ישראל היום" עשו זאת ביודעם כי משתמעת ממנו פגיעה אנושה בתפוצת העיתון ושיפור עצום במעמדו ובהכנסותיו של המתחרה, "ידיעות אחרונות". הח"כים הללו קיוו לקבל סיקור אוהד ב"ידיעות אחרונות", וראו בהצבעה ובתמיכה הגלויה בחוק בבחינת שלח לחמך. רובם אף קצרו את הפירות וזכו לעדנה תקשורתית מעל דפי העיתון.

לכאורה, על פי נורמת נתניהו־אלוביץ' החדשה, מדובר בעסקת שוחד לכל דבר, ואפילו חמורה באופן משמעותי מזו שמייחסים לנתניהו. נתניהו לא התנה מעולם את עסקת בזק בקבלת סיקור אוהד בוואלה. אפשר להניח, במידה רבה של ודאות, שכמה חברי כנסת התנו את תמיכתם בחוק "ישראל היום" בסיקור אוהד ב"ידיעות אחרונות". אבל אפילו בלי להסתמך על הנחות יסוד, אפשר להגיע למסקנה שהתמיכה בחוק "ישראל היום" הכילה יסודות רבים יותר של מתן שוחד מהתנהלותו של נתניהו מול אלוביץ', שהרי פסגת שאיפותיו של נתניהו מוואלה ומאלוביץ' כבעלים של האתר הייתה לקבלת סיקור הוגן. על סיקור אוהד הוא אפילו לא חלם.

במקרה של וואלה, "התמורה" שניתנה לא הגיעה אפילו לאפס קצהו של סיקור הוגן שנתניהו זכאי לו על פי כל קנה מידה אתי ומוסרי. אם מישהו בפרקליטות מאמין שהניסיונות המגושמים של אלוביץ' לדחוק למיקום בולט פחות ידיעה שלילית או לקצר את משך החשיפה של אייטמים ביקורתיים בוואלה הם בבחינת שוחד, הרי הוא גוזר במו ידיו כתבי אישום לכל 120 חברי הכנסת, לכל איש ציבור הנמצא במוקד קבלת החלטות ולכל ראש עיר נבחר. כולם, בלי יוצא מהכלל, פועלים על קו התפר של תן וקח בין הרשות המחוקקת והמבצעת לבין הרשות הרביעית, הלא היא העיתונות.

עסקת בזק־יס היא אינטרס מובהק של המדינה. נתניהו שירת את האינטרס הלאומי הזה. כאמור, הוא לא התנה את העסקה בסיקור אוהד, והוא גם לא נהנה באמת מסיקור אוהד או הוגן. לכן נראה שבתיק זה המנטרה ש"אין כלום כי לא היה כלום" מתארת את המצב לאשורו.