מאז המהפכה הצרפתית ב־1789 וגל הטרור בעקבותיה, שבהם נטבחו עשרות אלפי צרפתים, רובם חפים מפשע (לא במקרה אחת מססמאות ה"מרסלייז", המנון המהפכה, ממש קוראת לשפיכות דמים כשהיא אומרת "ירווה דם טמא את תלמינו"), כל כמה עשורים פוקדים את צרפת ניסיונות לבצע מהפכה - או מהפכת נגד - ומהומות מסוגים שונים שמלוות לעתים, כמו עכשיו, בקריאות תיגר על יסודות הדמוקרטיה.
ועכשיו מהפכת "האפודים הצהובים". ושלא יהיה ספק, לפחות לדידם של מנהיגיה הקיצוניים יותר זה אכן ניסיון מהפכה נגד הרפובליקה הצרפתית, כפי שמעידות גם כתובות הגרפיטי על קירות מבני הציבור: "מקרון = לואי ה־16".
אף על פי שלא ברור אם גם ידיהם של פוליטיקאים פופוליסטים בימין ובשמאל הקיצוניים היו במעל, ברור שאלה ניסו לנצל לטובתם את המצב שנוצר. כך השווה מנהיג השמאל הקיצוני מלנשון בנימה מברכת ומחמיאה את המתרחש עכשיו לאירועים של 1968. ומנהיגת הימין הקיצוני לה־פן מיהרה לקרוא לפירוק האסיפה הלאומית ולעריכת בחירות חדשות. מנהיג ימני קיצוני אחר אף הפציר בנשיא מקרון להתפטר ולכונן ממשלת מעבר בראשות גנרל.
הרפובליקה הצרפתית אומנם איננה עומדת ליפול, אך האירועים שפוקדים אותה בימים אלה ובעצם כל ההיסטוריה שלה הם עדות לפרדוקס: חרף התרומה העצומה של הוגי דעות צרפתים בכל הדורות לרעיונות הדמוקרטיה, החירות והמשילות - דמוקרטיה אמיתית ברוח זו הליברלית שנהוגה בארצות האנגלוסקסיות ובמדינות צפון אירופה, מעולם לא הכתה שורשים עמוקם בצרפת. וכפי שכתבה העיתונאית וההיסטוריונית האמריקאית הידועה זוכת פרס פוליצר, אן אפלבאום, ב"וושינגטון פוסט": "ההיסטוריה הצרפתית מלאת מהפכות שבעקבותיהן באו מהפכות קיצוניות עוד יותר, אך הקצב הנוכחי של האירועים הוא ממש עוצר נשימה".
ואכן, קרבות הרחוב שהציתו "האפודים הצהובים", ואף שהטריגר היה כביכול העלאת מסי הדלק, הם סימן ל"מלייז" (חולי) לאומי עמוק הרבה יותר. גם אם אחדות מתביעותיהם היו אולי צודקות, במקום לקדמן בדרך המקובלת במשטרים דמוקרטיים ופרלמנטריים, הם בחרו בדרך האלימות.
הנשיא מקרון הבטיח בזמנו מהפכה — והמהפכה אכן פרצה — אך נגדו ונגד הרפורמות שהוא התכוון להנהיג כדי להפוך את צרפת למדינה מודרנית שמסוגלת להתמודד עם אתגרי העתיד בתחום הכלכלי, החברתי והפוליטי. האם מרד "האפודים הצהובים" יקבור סופית את כוונותיו?
התרעות פיקוד העורף