לפני מספר שבועות תהתה גלית דיסטל־אטבריאן מעל דפי "ישראל היום" מדוע לא מפרגנים לראש הממשלה על ההתחממות ביחסים עם מדינות ערביות. בעקבות ביקור נתניהו בעומאן, שלא היה הראשון של מנהיג ישראלי במדינה הזאת אך בהחלט חשוב, עברתי על כותרות מהשנים 1994־1995 כשראש הממשלה המנוח רבין ביקר בעומאן וקידם יחסים עם בחריין, קטאר, מרוקו, תוניסיה ומדינות ערביות אחרות.

זמן קצר לאחר החתימה על הסכמי אוסלו עם הפלסטינים, המדינות הללו פתחו נציגויות בישראל. אנחנו פתחנו נציגויות במפרץ הפרסי ובמדינות צפון אפריקה. לא מצאתי ולו התייחסות אחת של ראש האופוזיציה דאז בנימין נתניהו על ההתקדמות הנהדרת הזאת. אפילו לא פרגון אחד לרפואה. הישגיו המדיניים של רבין נחשבו לשוליים בעיני האופוזיציה דאז, ועכשיו ראש הממשלה מתגאה בכך שישראל שוב מתקבלת בבירות ערביות. הוא רק שוכח לציין שדווקא ההסכם המושמץ כל כך עם הפלסטינים הוא זה שאפשר, אז והיום, את היחסים עם המדינות הערביות שעמן אין לישראל יחסים דיפלומטיים רשמיים.

רבין הותקף על ידי האופוזיציה, וההסתה נגדו הביאה לבסוף להירצחו. אך המציאות שיצר אז קיימת גם היום: ביטול הצורך לקחת אחריות על הפן האזרחי של החיים ברשות הפלסטינית; היחסים הבלתי רשמיים אך היציבים עם מרוקו; קשרים טובים שנבנו עם מדינות המפרץ; שלא לדבר על התמורות שחלו ביחסים עם אירופה ואפשרו פריחה כלכלית שלא נראתה קודם.

פריצות הדרך ההן לפני 25 שנים התאפשרו באווירה של התחלות חדשות במזרח התיכון. ההסכם עם הפלסטינים גרם לא רק לשליטים במדינות ערב להתקרב לישראל אלא גם לחלק מהרחוב הערבי לראות אותה באור אחר.

להתקרבות בין ישראל למדינות ערביות היום יש אופי שונה. השליטים הערביים מתעניינים בשרידותם ולא בפלסטינים. הם מאוימים על ידי איראן ומחפשים דרכים לגבש חזית יציבה וחזקה נגדה, שארצות הברית וישראל הן החלק המשמעותי בה. בתמורה לכך מדינות ערביות רבות מוכנות לנרמל את היחסים עם ישראל, בעוד האוכלוסיות שלהן נשארות עוינות כפי שהיו.

ניתן לפרגן לנתניהו על ניצול הזדמנות שנופלת כרגע בחלקו: העולם הערבי חלש ומפורר ומדינות האזור יותר מוטרדות מאיומי איראן, דאע"ש והאביב הערבי מאשר ממצוקות הפלסטינים. ישראל מוכנה לסייע בכל החזיתות. היא מאתגרת את איראן באמצעות מודיעין ולחץ כלכלי של הסנקציות האמריקאיות.

ההודעה שהותרה לאחרונה לפרסום על ידי הצנזורה הגיעה בטיימינג מדהים: מתברר שישראל מגששת מול סודן ומבררת האם המדינה האפריקאית הזאת תסכים לכונן יחסים איתנו ולאפשר לחברות תעופה זרות וישראליות לטוס בשמיים שלה.

במקרה ומישהו שכח את קורותיו של עומר אל־בשיר, נשיא סודן, אז כדאי להזכיר: מדובר בפושע מלחמה שהוכר ככזה על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג והוצא כנגדו צו מעצר. בשנות ה־90 טבח צבאו באלפי אפריקאים שחורים בדרום המדינה. רבים מהם נמכרו לעבדות. בדיוק כך נהג לאחר שני עשורים ארגון דאע"ש, שהקים לו מדינת טרור בשטחי סוריה ועיראק.

בשנות האלפיים מיליציות הג'נג'וויד שלו טבחו בין 200 אלף ל־400 אלף אזרחים בחבל דארפור. קשה להאמין שראש ממשלת ישראל, בנו של היסטוריון, מחפש קרבה לאדם כמו אל־בשיר, הנחשב מוקצה ברוב חלקי עולם. שום אינטרס עסקי או נתיב תעופה מוזל אינם תירוץ לקשרים דיפלומטיים עם רוצח עם אכזר.

מצוין שישראל הפכה בשנת 2018 לכלה מבוקשת שהרבה מחזרים מבקשים את קרבתה, בין שכדי להתקרב לאמריקה או לצורך אחר. השאלה היא האם מדינת ישראל צריכה להיענות לגרועים שברוצחים ופושעים המבצעים רצח עם? זוהי כמובן שאלה רטורית. הצרה היא שההנהגה שלנו עונה לשאלה הזאת ב"כן" נחרץ ובכך מכשירה את השרץ הנורא של עומר אל־בשיר ושכמותו. 

הכותבת היא חברת כנסת מטעם המחנה הציוני, מזרחנית וחברת ועדת חוץ וביטחון