אני משוטטת ברחובות לוס אנג׳לס. הגעתי לכאן כדי לחגוג עם האח האהוב שלי את חתונת בתו הבכורה עם בן זוגה בחמש השנים האחרונות. זו חתונה מעורבת: שילוב של תימנים, צרפתים, עיראקים, פולנים ועוד רבים אחרים. כולם כאן משפחה וחברים קרובים, שהגיעו מכל העולם כדי לחגוג את השמחה.
רובם כבר היו בארץ או יהיו בארץ או גרים בארץ או משתוקקים להשתקע בארץ יום אחד. רובם מעריצים את ישראל ואומרים שהכי טוב במדינה הקטנה שלנו; הכי בטוח לגדל בה ילדים, החינוך בה הכי טוב. אבל בינתיים, כמובן שרק בינתיים, הם עדיין פה.
ברחובות אווירה חגיגית של חג המולד. כל עץ, כל שלט וכל פנס רחוב עטופים בצעיף אורות קטנטנים ומנצנצים בשלל צבעים וצורות. סנטה הזקן והחביב בלבושו האדום ועם זקנו הארוך והלבנבן ישוב במזחלתו הרתומה לאיילים, כמיטב המסורת. כל השיירה קשורה באוויר משני צדי הרחוב, ומוזיקת חג מתנגנת ברקע מרמקולים הפזורים בכל פינה. סנטה האהוב מתמקם גם על הקרקע בביתן קטנטן. הוא מצטלם עם הפעוטות ומעניק להם אריזת מרשמלו פצפונת. איזה אושר. רק שביציאה מהביתן, אבא ואמא נדרשים לשלם על התענוג המפוקפק 50 דולר. כן, על שתי תמונות ומרשמלו.
קדימה, חברים, תתמכרו לאווירת החג; ככה תשלפו בקלות רבה יותר את הארנק ותפקדו את החנויות העצומות שמציעות שפע של מתנות בהנחות גדולות. אבל בינתיים החנויות כמעט שוממות. כולם ממתינים לרגע האחרון, מכירים כבר את הטריק. לפני שעת השין, בעלי החנויות מתרככים ומוסיפים עוד מבצעים. במקביל, הקופאיות עסוקות עוד בהחזרות ובהחלפות של מתנות חנוכה. גם לנו יש חג אורות.
שלג לא היה ולא יהיה להם פה בלוס אנג׳לס. אז פתיתי קלקר או פלסטיק או מה שזה לא יהיה משמשים להם תפאורה. אם לא פה, אז איפה? פה זה הוליווד. מזג האוויר מדהים, חם ונעים פה רוב ימות השנה, ויש מבחר עצום של מסעדות שמציעות שפע מטעמים ודילים מיוחדים לחג. הכל מקסים, מרהיב, יפה - דיסנילנד לקטנים ולגדולים.
אמריקה זה אצלנו
אז למה אני מוצאת את עצמי מתגעגעת למדינה הקטנטונת שלנו? כי רק בישראל אני באמת מרגישה כמה שאין לנו במה להתבייש. אמריקה זה אצלנו. רוב רשתות האופנה הגדולות כבר ממילא הגיעו אלינו, המסעדות הטובות ביותר נמצאות אצלנו, המוח היהודי נמצא אצלנו וכולם אומרים שגם הבחורות היפות ביותר הן תוצרת הארץ. כיף גדול לטייל, כיף לחוות, כיף להתנסות, אבל בסוף היום כיף לחזור הביתה, כי אין כמו בבית.
אני פוגשת ישראלים לשעבר שגרים כאן. כולם מחפשים ישראלים כמותם. הם רוצים לדבר עברית. החברים הכי טובים שלהם ישראלים. את החגים הם חוגגים לפי מיטב המסורת, פה אין זיופים כמו אצלנו. בחנוכה הם התרגשו להדליק נרות ולשיר את שירי החג. הם צמאים לכל מילה בעברית ולכל חדשה מהבית, מחוברים לערוצים הישראליים וצופים ב"לונדון וקירשנבאום", "רפי רשף" ומהדורות החדשות, צוחקים עם "ארץ נהדרת" ומתים על "גב האומה". הם לא מפספסים כלום, ויותר מעודכנים מהרבה ישראלים שמתגוררים בארץ.
הם מתנפלים על כל פלאפלייה, חומוסייה ושישליקייה שנפתחת פה, טורפים את הפיתה ונשבעים שזה הלחם הכי טעים שיש. כמובן, בתפריט כתוב באנגלית ״סלט ישראלי״. מצחיק לראות איך מבקשים פה במבטא אנגלי כבד סלט ישראלי, וכולם יודעים מה זה. המקומות מלאים. הישראלים כבר תולים שלט ״אוכל צמחוני״ ומוסיפים לתפריט סביח ישראלי צמחוני. כולם עומדים בתור ומבקשים: One Sabich Please. הקופה רושמת, עוד ארגז ביצים מגיע, עוד עשרות פיתות חמות נשלפות מהתנור, והחצילים המטוגנים נדחפים לתוך הפיתה. כולם פה, מי היה מאמין, מתענגים גם על העמבה.
אנחנו מאמצים מכולם: פלאפל וחומוס מהערבים, סביח מהעיראקים, פיצות ופסטה מהאיטלקים, סושי מהיפנים והמבורגרים מהאמריקאים. אבל תאמינו לי, הכל אנחנו עושים הרבה יותר טוב מהמקור. אומנם יש עוד קצת מה לתקן פה ושם, אני מודה, אבל כל זמן שאתם שם בעולם לא בדיוק משתגעים עלינו, אנחנו יכולים להיות בטוחים שאנחנו הכי טובים.