בעיצומו של גל טרור קשה ביהודה ושומרון, כאשר אנו מביאים למנוחות את מתינו, קורבנות הטרור הפלסטיני שיוצא מרמאללה ומוסת מעזה, זכינו למודעה על פני עמוד שלם שחתומים עליה “מפקדים למען ביטחון ישראל”. אתה עובר על השמות: אלופים ותתי־אלופים, ניצבים ותתי־ניצבים, ראשי אגפים וסגני ראשי אגפים. רבים מהם מוכרים, אחרים פחות, וכולם תרמו לאורך השנים והמלחמות לביטחון ישראל. הם הובילו לוחמים בשדות הקרב, הדפו את האויבים, סיכנו את חייהם, ראו את המוות מול העיניים, חבריהם נפלו והם עשו מעל ומעבר לכל אזרח אחר במדינה. להם אנו חבים את קיומנו כאן.

והנה כשהם בסטטוס מיל’, התלכדו כולם למודעה אחת, בעיתון השמאל (“הארץ”) ובעיתון הימין (“ישראל היום”) כדי לקרוא לכנסת ולממשלה “ליזום הפרדה מהפלסטינים, לבלום מהלכי סיפוח שיובילו לאסון לאומי ולוודא שישראל תישאר יהודית ודמוקרטית. להתגרש מהפלסטינים”. מול מפקדים שכאלה, מי אני הקטן, בסך הכל רס”ל במיל’, שיתייצב מולם?

ישנם כמובן עוד גנרלים רבים, גם בדרגות נמוכות יותר, שאינם חתומים על המודעה הפוליטית הזאת. והחתומים עליה, מה הם יודעים טוב יותר ממי שמצויים בעניינים ומובילים באופן דמוקרטי את המדינה כיום? ומה השתנה במצב הסכסוך הישראלי־פלסטיני ב־100 השנים האחרונות, ולפחות מאז שהם היו בשירות פעיל ועד היום?

ניסיונם ודרגתם מציבים אותם – לפחות לדעתם - גבוה בהבנה הצבאית־מדינית, מעל לאזרח הממוצע. בולטת כאן עמדה פוליטית שאפשר לתחום את גזרותיה בין שמאל לשמאל קיצוני. מדובר במודעה פוליטית תחת כיסוי מרשים של “מפקדים” יודעי דבר כביכול. במה שונה מודעה “ביטחונית” זו, נגיד, ממודעה שהיו חתומים עליה כמה עשרות נהגי מוניות?

“להתגרש מהפלסטינים”? איננו מנוסים במנוסות מדרום לבנון ומרצועת עזה בלי הסכמים? ומה קיבלנו? איום מתעצם בצפון, טרור והסתה בדרום. “התגרשנו” מהרצועה, האם הרצועה “התגרשה” מאיתנו? האם לא גבר האיום משם דווקא לאחר הגט שנתנו להם?

מה עושים עם אזרחי ישראל וחברי כנסת המגדירים את עצמם כפלסטינים? איך “מתגרשים” מפלסטינים אלה? אולי נעביר קו הפרדה בתוך חיפה או בין יפו לתל אביב? האם “ליזום הפרדה” זו לשון מכובסת לשיבה לקווי 67 האסוניים? נסיגה לא תביא לנו את המנוחה והנחלה. הרי אש”ף הוקם ב־1964, שלוש שנים לפני הכיבוש, ועדיין מסית ופועל נגדנו.

מבחינת האויב, אין הבדל בין שילה הכבושה לבין גבעתיים הכבושה. אין הבדל בין כיבוש 67’ לבין כיבושי 48'. חזרה לקווי 67’ היא שלב בתוכנית השלבים להרס ישראל. אם אין לנו זכות במקום המקדש הראשון, מה זכותנו בכל מקום אחר בארץ זו? אם חברון איננה עיר האבות, איזה זכות יש לנו ברמת אביב?

המודעה מאמצת, בשפה עקיפה ונקייה, מתוך אינטרס ישראלי, דווקא את הנרטיב הפלסטיני. היא היפוכו של רעיון קיר הברזל הכל כך ריאלי במציאות המזרח־תיכונית הכוחנית. תביעת “המפקדים” מהממשלה ומהכנסת משחקת לידי הפלסטינים. כאשר השלב הראשון בתביעת אש”ף וחמאס יתגשם, הם לא יסתפקו בכך; הם יעלו מדרגה במאבקם הרב־שלבי: יתבעו גם את צהלה, יבנה, יפו, חיפה ורמלה.

חבל שבימי דמים אלה מתפרסמת מודעה זו, בוודאי מצד טובי המפקדים שלנו, מהעבר הקרוב והרחוק. זו כאמור מודעה פוליטית, לא ביטחונית, והיא גם לא ריאלית. המודעה מקעקעת את הזכות שלנו להתיישב בכל חבלי המולדת שלנו. היא משרתת מטרות הפוכות מאלה שאליהן כיוונו החותמים, ברוב תמימותם. ד