על רונה רמון דיברו בשקט, ביראת כבוד. תמיד בהקשרים של קימה מעפר, של גבורה וצמיחה מחודשת. “כעוף החול” נקראה הרצאה פופולרית שנשאה. השנה היא 2012 ורמון מספרת לנשים הגודשות אולם בכרמל על הציפור המיתולוגית הקסומה שצומחת מתוך העפר, מטהרת את עצמה באש ומסוגלת להתרומם ולעוף.
“אני רוצה להיות מסוגלת להתרומם ולעוף”, התוודתה בפני הקהל שהאזין לסיפורה ועברה על תחנות חייה: ילדותה המוקדמת כבת זקונים מפונקת להורים שעלו מטורקיה, מלחמת ששת הימים כשהייתה בת 3 ועוד. היא דיברה על התאוששות ממשבר, על צבירת כוחות למרות ועל אף האובדנים הקשים שפקדו אותה: מות בעלה, האסטרונאוט אילן רמון, מותו של אחיה האהוב מסרטן בסמוך למות בעלה ומות בנה האהוב אסף.
כמה תעצומות נפש היה עליה לגייס כדי לשאת בעול הדברים האלה, פעם אחר פעם, מול קהל חנוק מדמעות, שנוכח כי האישה הזאת, הנחבטת פעם אחר פעם בקרקע, באה לחזק. “פעם אמרתי לחברה שעובדת ב'שלוותה', שבא לי יום אחד להיכנס לכותונת משוגעים, להשתולל ולשמוח”, שיתפה. “אני לא עומדת בזה”, לחשה גברת אחת ורמון המשיכה: היא הקרינה על המסך את רגע השיגור של המעבורת קולומביה ובה אהובה ז”ל, לאחר שבע דחיות, ואת טקס קבלת הכנפיים של בנה אסף ז”ל וביקשה מהקהל להאזין לשירו של ג’ון לנון, “Imagine”.
רונה רמון, עוד לפני היוודע דבר מותה בגיל כה צעיר, היא גיבורה טרגית. גיבורה טרגית שהתעקשה שלא להיתפס כגיבורה ובוודאי לא טרגית. גיבורה בעל כורחה, שמבקשת בכוחות שנשארו לה לחולל טוב בעולם הזה. החיים שלה, ידעה לספר, זימנו לה רגעי קסם. אלא שהמציאות קטעה באופן בלתי נתפס, בשיטתיות איומה, את הרצף הפשוט והשקט, באסונות שהפכו לכאב לופת של כולנו ולפסיפס חייה של אישה אחת, שבחרה להתמודד יום יום, שעה שעה עם גורלה. אישה שעמדה בגבורה כנגד הרע מכל. רונה רמון - השראה בעל כורחה. יהי זכרה ברוך.