במערכת הרכבת התחתית בטוקיו יש תחרות. אין רק מפעיל אחד, אלא כמה, חלקם פרטיים. טוקיו מטרו, שהופרטה בשנת 2004, פועלת ב־179 תחנות לאורך 195 ק"מ. טואי (Toei Subway), השייכת לממשלת מחוז טוקיו רבתי, פועלת ב־99 תחנות לאורך 109 ק"מ. כ־8.7 מיליון איש, כמעט כמספר תושבי ישראל, משתמשים במערכת מדי יום. שתי החברות האלה מסיעות רק 22% מכלל נוסעי הרכבות הרגילות, התחתיות, החצי תחתיות, הקלות והאחרות במטרופולין של טוקיו, שבו נוסעים 40 מיליון איש מדי יום. בסך הכל פועלות במטרופולין של טוקיו עשר חברות, כולל השתיים שהוזכרו לעיל.

ככה נראית תחרות. בפני הנוסע שרוצה להגיע ליעדו יש כמה אופציות, ולא רק קו אחד של חברה אחת. תחנות התחתית בטוקיו בנויות בפשטות, בפונקציונליות, ותעריפי הנסיעה זולים יחסית לאירופה.

ובינתיים במזרח התיכון

ומה בישראל? אצלנו יש מונופול של רכבת ישראל, שליטה של הוועד בנעשה בחברה, הנהלה חלשה ומחסור בהון, שאפשר היה לגייס משוק ההון עבור חברה חדשה, שהייתה אולי מקבלת כמה קווים ומתחרה במונופול הממשלתי, לפחות למראית עין. יש צפיפות איומה ברכבות מנהריה למרכז, ותקלות מביכות, בלשון המעטה, ברכבת לירושלים.

כשחברות מתנהלות כמונופולים או דואופולים, שלא לדבר על קרטלים, הן קובעות מחירים גבוהים ממה שנחוץ ונוטלות רווח עודף לכיסיהן. אם לא מגבילים אותן, הן יכולות להעלות מחירים עד להתפקע. אם, חלילה, עולה וצץ איזה מתחרה, נאבקים בו ללא רחם: מפחיתים מחירים, מאלצים אותו להוזיל את המוצר המתחרה ועל ידי כך גורמים לו להפסדים, עד שהוא נכנע ופושט רגל או שנקנה על ידי המונופול שאסר עליו מלחמת חורמה.

חברת אסם, הנשלטת על ידי החברה הבינלאומית נסטלה, שולטת בסלטי צבר. חברת הסלטים נוסדה בשנת 1982, ובשנת 1997 רכשה חברת טבעול שבשליטת אסם 51% ממניותיה. טבעול עצמה הוקמה בשנת 1985 על ידי קיבוץ לוחמי הגטאות, אולם כעבור עשור רכשה אסם מחצית מהמפעל, וכיום היא מחזיקה ב־58% מהמפעל. חברת החמוצים בית השיטה הוקמה בשנת 1938, ובשנת 1998 רכשה אסם 51% ממניותיה ומיזגה אותה בפעילות עסיס. משנת 2004 מצוי המפעל בבעלות מלאה של אסם. מפעל חברת פרומין הורחב לאחר הרכישה על ידי אסם ופועל בשדרות מאז 1979, שם הוא מייצר וופלים ופסטות. חברת מטרנה, שהוקמה בשנת 1981 על ידי קיבוץ מעברות, הפכה בשנת 1993 לציבורית ובשנת 2010 נמכרה מחציתה לחברת אסם־נסטלה.

חברת המאפה הטרי בונז'ור הוקמה בשנת 1986, בשנת 2006 הקימה מפעל בקריית גת ובשנת 2007 נרכשה על ידי אסם־נסטלה. נסטלה ואסם רכשו בשנת 1996 50% ממניות חברת סנוקרסט וטנא נגה גלידות, והשלימו כיבוש תחום נוסף. גם מפעל גבעול־במבה בחולון, שבו מיוצרת הבמבה הפופולרית, נמצא בבעלות אסם. לאסם מפעל ענק שהוקם בשנת 1974 ביוקנעם. עם השנים, לאחר הכפלתו, הפך למרכז הביסקוויטים, הקרקרים והכעכים של אסם. מובן שגם קפה נסטלה משווק על ידי הקבוצה.

כך הפכה אסם, שהוקמה בשנת 1942, למעצמת מזון. לא חשוב לאן תפנו בסופר - מעלה, מטה, ימינה או שמאלה - עיניכם ינוחו על אחד ממותגי אסם־נסטלה. מה הרווחיות של אסם? אף אחד לא יודע כיום. וכדי שלא יטענו נגדה, היא פשוט מחקה עצמה מהמסחר בבורסה בשנת 2016: נסטלה העולמית לא רצתה שיידעו כמה היא מרוויחה בישראל, אז היא מיזגה לתוכה את אסם.

חברה מבקשת למקסם רווחיה ולשם כך היא עוסקת במיזוגים וברכישות. מולה קיים הממונה על הגבלים עסקיים, המנסה, ללא הצלחה יתרה, למנוע את צמצום מספר המתחרים בשוק. למעשה, כל רכישה של מפעל - אם הוא גדול דיו או שהרוכש כבר נהנה מנתח שוק נכבד - טעונה את אישור הממונה על ההגבלים העסקיים. יש אפילו בית דין להגבלים עסקיים, המנסה למנוע הסכמים כובלים במשק בין חברות.

אולם בפועל, מנגנון הפיקוח חלש. כך לדוגמה בעניין הדרישה של משרד התקשורת לדורותיו כי בזק תעמיד את תשתית הכבלים שלה לרשות המתחרים, על פי תעריף שייקבע על ידי הרגולטור, מהלך שמכונה "השוק הסיטונאי של תשתיות התקשורת". נושא זה נחקר עתה גם במשטרת ישראל במסגרת תיק 4000 ועשוי אף להוביל להגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ובעלי בזק לשעבר שאול אלוביץ'.

מבקר המדינה אומר בפירוש כי עד 2017, שנתיים לאחר המועד שבו הייתה בזק אמורה להתחיל לספק שירותי טלפוניה סיטונאית, השירות לא סופק. כך יכול היה מונופול התקשורת לשלשל לכיסו סכומי עתק באמצעות חיוב עם ישראל במחירים מאוד גבוהים.

יש מקרים שבהם מונופול נמצא ממש ללא תחרות, בעוד הביקוש לתוצרתו קיים ואין לו תחליף. זה בדיוק מה שקרה כאשר קבוצת מאגר הגז תמר תפסה את חברת החשמל בגרון והחתימה אותה על קניית יחידת גז במחירי של 6 דולר ליחידה, הרבה מעל המחיר ליחידת גז שניתן ליצרניות חשמל פרטיות (4.7 דולר). מובן שכאשר המחיר מופקע לטובת בעלי בארות הגז, תעריפי החשמל יהיו גבוהים, מעל שיווי המשקל הרצוי. עכשיו, על רקע הכוונה להעלות את מחיר החשמל לצרכנים, חברת החשמל רוצה לפתוח את ההסכמים עם מאגר קבוצת תמר. האם יש בכוחו של בית הדין להגבלים עסקיים להכריע?

המדינה נכשלה

מונופול טבעי הוא תחום שקשה ליצור בו כמה מתחרים על אותו שטח. כך לדוגמה בתחום מערכות הביוב והמים: בישראל ניתנו לכמה חברות זיכיונות להתפיל מים ולמכור אותם למערכת הציבורית, באמצעות קווי המים של החברה הממשלתית מקורות. גם פה נכשלה המדינה באמצעות זרועותיה - רשות ההגבלים, רשות המים ומשרד האוצר - לשמור על זכויות הציבור.

לא ייאמן, אבל חברת IDE שולטת כיום על שלושה מתוך חמשת מתקני התפלת המים, ומדובר בגדולים שביניהם. בחברה שולט יצחק תשובה (51% ממנה נמצאים בבעלותו), אותו תשובה השולט גם במאגר תמר. ובמקום לאסור על תשובה להשתתף במכרז הבא להתפלת מים, כדי שזרועות התמנון שלו לא ילפתו תחום חיוני נוסף, ועדת הריכוזיות בראשותה של מיכל הלפרין, הממונה על ההגבלים העסקיים, הותירה לו פתח. הלפרין גילתה כי יש חשש מריכוזיות יתר, ולכן התנתה את השתתפות IDE במכרז להקמת מפעל התפלה חדש בכך שתמכור את מפעל התפלת המים בשורק.

יש גם מונופולים ציבוריים שנכבשו על ידי העובדים. מונופול כזה יודע כי ישנם חסמים רגולטוריים והוניים להיכנס ולהתחרות בו, ולכן הוא דורש מחירים גבוהים. הדוגמה לכך היא נמלי ישראל, ששייכים לציבור, אבל למעשה עברו לבעלות העובדים, והללו עושים בהם כטוב בעיניהם. ההנהלות חלשות, וגם הממשלה פוחדת להתעמת עם הוועד החזק. המחיר הגבוה שגובים בנמלים מביא לכך שמחירי היבוא גבוהים, משטם שבאין חלופות, היבואנים חייבים לשלם יותר.

מה עשתה הממשלה? החליטה להקים נמלים חדשים, שיתחרו בנמלים שלכאורה בבעלותה, כדי להוזיל את היבוא. זהו מעשה חלם: היקף היבוא של סחורות ביחס לתוצר יורד, משום שישראל מייבאת ומייצאת יותר מוצרי טכנולוגיה, ידע ותיירות ופחות סחורות ביחס לתוצר. במשק מפותח, השימוש במשלוחי אוויר עולה וההישענות על הים יורדת. הנמלים הקיימים היו מספיקים לצורכי המשק, אם הממשלה הייתה דורשת להחזיר אותם - גם בפועל - לבעלותה.

כך מוצאת עצמה הממשלה חסרת אונים מול גל ההתייקרויות. מה שעל הממשלה והכנסת לעשות, לאחר הבחירות, הוא לתת יותר שיניים לממונה על ההגבלים העסקיים, לאפשר לציבור לשטוח את טענותיו בפני בית הדין להגבלים עסקיים, והעיקר - לפרק חברות באמצעות אילוצן למכור חלק מהנכסים או החברות שבבעלותן.

בכל העסקים טמון כסף. גם במערכת הבנקאות ישנו למעשה דואופול, בנק לאומי ובנק הפועלים, השולט במרבית הפעילות במשק. אומנם בנק ישראל אילץ את בנק הפועלים למכור את בנק אוצר החייל לבנק הבינלאומי הראשון, אך אין די בכך. דווקא לאחרונה שכח בנק ישראל את תפקידו. בנק אגוד כמעט נמכר לבנק מזרחי טפחות, מהלך שהיה מגביר את הריכוזיות בענף הבנקאות, אך שר האוצר משה כחלון ושר התעשייה אלי כהן התנגדו למהלך והוא טורפד.

בנק ישראל מאפשר לבנקים "להתייעל", באמצעות סגירת סניפים וצמצום השטח לקהל ומעבר לדיגיטציה, שמעטים מקרב האוכלוסייה המבוגרת יכולים להתמודד איתה. למעשה מדובר בשימוש בכוח הדואופולי נגד האוכלוסייה. תושבי קריית עקרון יחושו זאת כבר בקרוב, עם סגירת בנק הפועלים, הבנק היחידי ביישוב החלש. עשרות סניפים נסגרים באישור בנק ישראל, והכל בשם רווחיות מערכת הבנקאות.

אם התעייפתם מהסקירה הזו, אתם יכולים להתנחם בנופש זול בחו"ל. מדיניות השמיים הפתוחים הביאה להוזלה אדירה במחירי הטיסות לחו"ל, ושוב הוכח החוק הכלכלי הפשוט: כשיש תחרות, המחירים יורדים.