החלה עוד מערכת בחירות, והתקשורת הישראלית, בניגוד לכל סקר, וכמשתתפת מתמידה במסע רק-לא-ביבי, ממסגרת את המירוץ לראשות הממשלה כאילו היה צמוד מתמיד, בין שלושה מועמדים, וזאת למרות שבכל הסקרים בני גנץ ויאיר לפיד בקושי מגיעים יחד למנדטים שמקבלת מפלגתו של בנימין נתניהו. אבל מי סופר מנדטים כאשר עוד פעם, כמו במרץ 2015, וכמו לפני כן, יש כאלה שרק סופרים את הימים עד "המהפך" שאני מקווה שלא ייקרה.

עוד מערכת בחירות עם משאלות לב שהלוואי ויתנפצו על שובר הגלים של הציבור הישראלי החזק, המתפכח מהחזיונות של אלה ש-18 שנה אחרי התמוטטות הקונספציה שלהם עדיין מסרבים להודות בכישלונם, ולא תש כוחם מלהביא עלינו עוד אסונות בהבל פה.

מסע קשה לפנינו, אנשי הימין המובהקים, המביטים בעיניים כלות כיצד הרוב המשמעותי שלנו בציבור הישראלי לא בא לביטוי בערוצי התקשורת הגדולים, שם יתנהל, עד ה-9 באפריל, בחדשות ובבידור, מסע נטול רסן, נטול אתיקה ונטול מקצועיות בניסיון לגרום למתנדנדים לעבור למחנה השמאל. עוד ניסיון לשדל אותם לקפוץ על "עגלת המנצחים", המתהווה, כביכול, של השמאל, שאין לחלקים בו אפילו את כבוד עצמי לקרוא לעצמם "שמאל", ולהצטרף בששון ל"ספירלת השתיקה" של המיעוט הנחזה להיות הרוב, המלהג באולפנים בזלזול על הרוב כאילו הוא מיעוט.

זו תהיה עוד מערכת בחירות בה "הפרשנים", הצווחים על סתימת פיות בכל הזדמנות, על השתקה ועל "חושך", לא יסגרו את הפה נגד נתניהו, נגד הליכוד ונגד הימין, שנציגיו בעיתונות יודרו מהאולפנים. אנשי פאנל אלה יציעו, כמו תמיד, לאנשי המרכז-שמאל, או איך שלא נקרא לאלה שאף פעם לא ברורה דעתם, לחבור זה לזה ולוותר על "האגו", כפי שהציעה זו שאם תישנו בצהריים יש סיכוי שתחמיצו את הרגע בו היא עוד פעם עורקת לעוד מפלגה, רעננה או עבשה, בעודה מנפנפת ב"פוליטיקה הנקייה" שלה.

"שוב בחירות", צילום: פלאש 90

ישראל היא דמוקרטיה נפלאה. יש בה חיות מיוחדת, ובעיקר של אלה שנמצאים כבר המון שנים בשלטון, אבל עדיין לא תבעו לעצמם את השליטה. שנים עומדים הבוחרים בישראל בפני ניסיון של גופים רבי עצמה, שלא נבחרו, להחליט עבור כולנו על הדרך. עוד פעם נישא עיננו ליום הבוחר, למועד שבו כל המניפולציות נהדפות נוכח כוחה האמתי של הדמוקרטיה, נוכח כוחו של הבוחר הפשוט, השם פתק בקלפי, המבקש בצניעותו הזדמנות לבחור את ההנהגה שלו. זה הדבק בדמוקרטיה.

אני איש ימין מובהק ואני אצביע ל"בית היהודי", כמו שהצבעתי במערכות הבחירות האחרונות. אני מתנגד חריף ל"חזון" שתי המדינות ומאמין שנתניהו מתנגד אף הוא ל"חזון" העוועים המופרע הזה, שקדימון לו קיבלנו אחרי "ההינתקות", וזאת גם אם ראש הממשלה עדיין לא התנער מנאום בר-אילן.

ביום הבוחר אביע את תמיכתי בנפתלי בנט ובאיילת שקד, שהצעדים שעשתה במערכת המשפט עליה היא מופקדת (מינוי 5 שופטים שמרנים לבית המשפט העליון, שלא האמנו שאפשר למצוא, נוכח התעמולה השקרית המזהה "ימין" עם "נבער") יזכו אותה בתמיכתי עוד הרבה זמן, בדרך ללשכת ראש הממשלה.

גדלתי במדינת ישראל בה התנהל תמיד מסע תעמולה זדוני נגד הימין: נגד בגין "הרוצח" מלבנון 1982, נגד שרון, שלבסוף עקר רק כי נחקר, ונגד כל מי שלא התיישר עם סדר היום של השמאל הישראלי. אני כותב את שאני כותב כדי שהדור הצעיר ממני מקרב אנשי הימין יפסיק להתנצל על השקפתו הפוליטית, ויפסיק לפחד מהשמעתה ברבים, כמו שפחד שנים רבות. אנו רוב בציבור הישראלי וצריכים להתנהג בהתאם.