כמנכ"ל של עמותה גדולה אני חייב לשתף במחשבותי. לפעמים, כשאני תוהה על המילה "עוני", אני מרגיש שמדובר באיזה יצור שאנחנו נלחמים בו, וככל שהזמן עובר הוא מצליח להזין את עצמו. לנו, העמותות, נותר רק לנסות לחבוט בו. לאט לאט אנחנו מצליחים לגרום ליצור הזה להאט את הקצב, להפסיק להתקדם לעבר האוכלוסיות המוחלשות, שאנחנו מנסים להקיף אותן ולייצר חומה בינן לבינו.
אך כל פעם שאופטימיות מתגנבת ללבי, אני מקבל תזכורת שמדובר בפיקציה. דוח העוני הוא אומנם חלק מהתזכורות הללו, אבל איננו זקוקים לדוחות. אנחנו נתקלים במציאות הקשה הזו מדי יום.
אז נכון, אם מסתכלים לטווח הארוך התמקדות בדור הצעיר אולי תוכל לתת מענה לבעיה, אבל איך להביט בעיניהם של ניצולי שואה ושל קשישים אחרים – להביט בקמטים, בתשישות, באופטימיות המזויפת בגלל הבושה, להביט בכל אלו – ולבכות. לבכות ולהתבייש. אני מבקש סליחה מהקשישים בישראל, אני מבקש סליחה בשם כל העמותות בישראל – סליחה על שאיננו מצליחים לנצח עבורכם במלחמה בעוני. אנו עושים את המקסימום, אנחנו מצליחים לסייע לכם לשרוד – אבל לשרוד זה לא ממש לחיות.
החיים של הקשישים העניים הם חיים בייאוש, כי על פי רוב אין מדובר רק בעוני אלא גם בבדידות, ואם העוני אינו הורג – הבדידות הורגת! לא פעם אני שומע ספקנים האומרים "אין עוני בישראל", או "אין ניצולי שואה עניים". ובכן, אני מציע לכם להיכנס לאתר "חסדי נעמי" ולראות את הקמפיין שלנו למען הדור הוותיק שזקוק לעזרה.
התרעות פיקוד העורף